תחילת השבוע הבא כבר נראית לעין, ביום ב בבוקר, יום חג מקומי (BC Day, השד יודע מה זה...) גלעד חוזר.
הילדים שמחים מאוד מה שלא מתבטא בתקשורת השוטפת ואפשר להבין אותם זה די מעיק שבאמצע משחק או עיסוק (והרי הם תמיד באמצע משהו ), הם צריכים להתחיל לספר את קורותיהם ואחרי שמיצו את פורמט הסקייפ הם איבדו את ההתלהבות הראשונית לשוחח...
כמה קטנות ואז הגיגים לסיכום החודש...
לא מפתיע שאני מתחילה בקטנות כל החודש הזה נפרד לאלפי רגעים קטנים של עשייה בעיקר, וקצת מחשבה נלווית. נראה לי שזה השילוב בין המצב האוביקטיבי, והמצב הסוביקטיבי. ההתארגנות, הסידורים וכו וגו מחד, מול תקופת מעבר- כבר לא בארץ, עוד לא ממש במחויבות למשהו אחר. זה מצב שמעבר לצורך הנתון להתארגן ולהסתדר, גם יותר קל להיות בו במין ציפה ללא חיבורי עומק וללא מחויבות. בגלל זה אני מרשה לעצמי גם עוד לא לצלול לדוקטורט, כי אני מרגישה שאין לי מספיק מקום פנוי.
הרגעים הקטנים מלאים בדברים מקסימים, מזכיר לי את הספר שאני קוראת עכשיו שמתרפק על רגעי ההורות הקטנים של גן המשחקים וארוחות הערב (רגעים שנוטים גם לא מעט להיות סיוט או סתם מעיקים...), ובאמת בחודש הזה היו המון רגעים כיפיים. עכשיו למשל כבר כמה ימים שכל הילדים חזרו לישון בחדר אחד (יהלי טוען שהוא תומך בתיאה- בפועל זה הפוך...). הם עושים אמבטיה יחד, עוזרים לתיאה לצחצח שיניים ולהתארגן, כולם מתלבשים לבד. ולפעמים אפילו עוזרים לנקות ואומרים תודה...
אנחנו עושים המון דברים קטנים יחד, היינו השבוע הרבה בגינה עם מגרש טניס (יהלי וגוני מצאו פה מחבטים ישנים ונדלקו על העניין, אז שידרגתי אותם במחבטים מחנות יד שנייה), וכבר כמה ימים שאנחנו הולכים כל יום להתאמן (די מדהים שהם, במיוחד יהלי, מתמידים לאור זה שאין ביניהם שום חבטה חוזרת, כלומר אחד מכה, השני רץ חצי מגרש להביא את הכדור וחוזר חלילה...). אבל בעוד שבארץ תמיד הגעתי בריצה מהעבודה, והיה צריך לנסוע לאסוף ותמיד חיכה משהו בערב, עכשיו הימים ארוכים. אני מתארגנת על שקיות עם אוכל וחטיפים, (לא לקנות ולמזער ג'אנק כאחד), ואנחנו משלבים פיקניקים קטנים. כייף.
הילדים נכנסים למיטות שפוכים לא לפני עשר בימים האחרונים, אבל סבבה לנו. אני ויהלי עדיין מתאוששים מהצננת, מקווה שעד סוף השבוע נבריא לגמרי. בשילוב של ההריון זה הופך את הלילות שלי לסיוטיים (או שאני משתעלת או צריכה לשירותים או שנתפסת לי הרגל (החביב ביותר...)).
יש פה עכשיו המון משפחות עוזבות וכל מי שעוזב משאיר דברים, וכבר העשרנו את רכושנו בדברים רבים (תוך שמירה על הכלל של לוקחים מה שצריך במובן המינימלי- קומקום, 4 צלחות וכולי לא נרות ריחניים ושאר הדברים שאתה מוצא עצמך מוקף בהם בסופו של יום..). יש בזה משהו כיפי נורא, גם בלראות את הילדים שמחים בישן וגם בזה שבאמת אתה יכול שיהיה לך מה שצריך כמעט בלי לקנות. הרי במילא החפצים האלו יישארו פה אחרינו וכייף לקבל משהו עם היסטוריה (כל עוד שהיא לא מרוחה עליו בצורת ג'יפה...).
סיכומי חודש....
בסה"כ כייף פה הרבה יותר מהצפוי, המקום יפיפה, האנשים נאים, היחד כייפי ולשבור שגרה ולשנות זה תמיד טוב (לי). ההתחלה גם מתישה באופן צפוי, הלמידה היא כל הזמן וסביב כל דבר, קטן וגדול. עכשיו לדוגמא אני יוצרת דיסק גיבוי (Blue ray -) למחשב החדש. משהו שהיה נחשב בעיני כסינית ועדיין לא מובן לי אבל אין לי ברירה. בזכות טכנאי הודי אומלל של דל שאני מתעללת בו כבר יומיים (ובעצמי, 4 שעות בטלפון בחיי אלוהים בלי להגזים), אני איך שהוא מצליחה להתקין את המחשב. אולי אינשאללה מחר אצליח את המדפסת. אז מחד יש רגעים שזה יכול לגרום לי לחטוף התמוטטות, מאידך כמו בתיאוריות היפות למידה מתוך צורך היא האפקטיבית ביותר. מקווה שזה יתרחב גם לגזרות אחרות (כרגע זה בעיקר בתחום המחשבים, הרכבת הדברים ובישול...).
מבחינת המרחב- אי אפשר אפילו לנסות לחבר בין שייכות של שנים למקום ומעבר למקום חדש, החוויה היא כנראה שונה מספיק על מנת שלא יהיה לי צורך נפשי להשוות ולערוך רשימת מצאי לטובת פה או שם (וזה גם אומר שטוב פה מספיק או לא רע מספיק...).
ברור שכאן אני בהיכרויות ראשוניות, מול חברויות של שנים, במרחב לא ידוע מול הhome base, וכל שאר הדברים, אז נשאר פשוט לבחון את הכאן ככאן...
בגימבורי שהלכנו אליו היום
אז בנתים המשפחה (החסרה) שלנו עוברת גיבושון/חישולון שקורים בו המון דברים טובים, התחלנו להכיר והתחלנו להתרשת. על המרחב הציבורי אין מה להרחיב, לזה כבר ציפיתי מאז ארה"ב ופה זה עוד הרבה יותר טוב: תרבות הנהיגה, פחי המחזור השונים בכל מקום, האדיבות (הגרסא הקנדית הרבה יותר מוצלחת מהאמריקאית).
תכף גלעד יגיע ואז נעבור לשלב ב/ או שלב א של הסתנכרנות מחדש של כולנו, ואז אחרי חודש שלב ג של כניסה לבתי ספר/ ד- תינוקת....יש למה לצפות...
אני צופה שמשבוע הבא גלעד ישתלב/ישתלט על הבלוג ותזכו להגיגים פיוטים וזרמי תודעה...
בנתיים נשיקות
לילך
הילדים שמחים מאוד מה שלא מתבטא בתקשורת השוטפת ואפשר להבין אותם זה די מעיק שבאמצע משחק או עיסוק (והרי הם תמיד באמצע משהו ), הם צריכים להתחיל לספר את קורותיהם ואחרי שמיצו את פורמט הסקייפ הם איבדו את ההתלהבות הראשונית לשוחח...
כמה קטנות ואז הגיגים לסיכום החודש...
לא מפתיע שאני מתחילה בקטנות כל החודש הזה נפרד לאלפי רגעים קטנים של עשייה בעיקר, וקצת מחשבה נלווית. נראה לי שזה השילוב בין המצב האוביקטיבי, והמצב הסוביקטיבי. ההתארגנות, הסידורים וכו וגו מחד, מול תקופת מעבר- כבר לא בארץ, עוד לא ממש במחויבות למשהו אחר. זה מצב שמעבר לצורך הנתון להתארגן ולהסתדר, גם יותר קל להיות בו במין ציפה ללא חיבורי עומק וללא מחויבות. בגלל זה אני מרשה לעצמי גם עוד לא לצלול לדוקטורט, כי אני מרגישה שאין לי מספיק מקום פנוי.
הרגעים הקטנים מלאים בדברים מקסימים, מזכיר לי את הספר שאני קוראת עכשיו שמתרפק על רגעי ההורות הקטנים של גן המשחקים וארוחות הערב (רגעים שנוטים גם לא מעט להיות סיוט או סתם מעיקים...), ובאמת בחודש הזה היו המון רגעים כיפיים. עכשיו למשל כבר כמה ימים שכל הילדים חזרו לישון בחדר אחד (יהלי טוען שהוא תומך בתיאה- בפועל זה הפוך...). הם עושים אמבטיה יחד, עוזרים לתיאה לצחצח שיניים ולהתארגן, כולם מתלבשים לבד. ולפעמים אפילו עוזרים לנקות ואומרים תודה...
אנחנו עושים המון דברים קטנים יחד, היינו השבוע הרבה בגינה עם מגרש טניס (יהלי וגוני מצאו פה מחבטים ישנים ונדלקו על העניין, אז שידרגתי אותם במחבטים מחנות יד שנייה), וכבר כמה ימים שאנחנו הולכים כל יום להתאמן (די מדהים שהם, במיוחד יהלי, מתמידים לאור זה שאין ביניהם שום חבטה חוזרת, כלומר אחד מכה, השני רץ חצי מגרש להביא את הכדור וחוזר חלילה...). אבל בעוד שבארץ תמיד הגעתי בריצה מהעבודה, והיה צריך לנסוע לאסוף ותמיד חיכה משהו בערב, עכשיו הימים ארוכים. אני מתארגנת על שקיות עם אוכל וחטיפים, (לא לקנות ולמזער ג'אנק כאחד), ואנחנו משלבים פיקניקים קטנים. כייף.
הילדים נכנסים למיטות שפוכים לא לפני עשר בימים האחרונים, אבל סבבה לנו. אני ויהלי עדיין מתאוששים מהצננת, מקווה שעד סוף השבוע נבריא לגמרי. בשילוב של ההריון זה הופך את הלילות שלי לסיוטיים (או שאני משתעלת או צריכה לשירותים או שנתפסת לי הרגל (החביב ביותר...)).
יש פה עכשיו המון משפחות עוזבות וכל מי שעוזב משאיר דברים, וכבר העשרנו את רכושנו בדברים רבים (תוך שמירה על הכלל של לוקחים מה שצריך במובן המינימלי- קומקום, 4 צלחות וכולי לא נרות ריחניים ושאר הדברים שאתה מוצא עצמך מוקף בהם בסופו של יום..). יש בזה משהו כיפי נורא, גם בלראות את הילדים שמחים בישן וגם בזה שבאמת אתה יכול שיהיה לך מה שצריך כמעט בלי לקנות. הרי במילא החפצים האלו יישארו פה אחרינו וכייף לקבל משהו עם היסטוריה (כל עוד שהיא לא מרוחה עליו בצורת ג'יפה...).
סיכומי חודש....
בסה"כ כייף פה הרבה יותר מהצפוי, המקום יפיפה, האנשים נאים, היחד כייפי ולשבור שגרה ולשנות זה תמיד טוב (לי). ההתחלה גם מתישה באופן צפוי, הלמידה היא כל הזמן וסביב כל דבר, קטן וגדול. עכשיו לדוגמא אני יוצרת דיסק גיבוי (Blue ray -) למחשב החדש. משהו שהיה נחשב בעיני כסינית ועדיין לא מובן לי אבל אין לי ברירה. בזכות טכנאי הודי אומלל של דל שאני מתעללת בו כבר יומיים (ובעצמי, 4 שעות בטלפון בחיי אלוהים בלי להגזים), אני איך שהוא מצליחה להתקין את המחשב. אולי אינשאללה מחר אצליח את המדפסת. אז מחד יש רגעים שזה יכול לגרום לי לחטוף התמוטטות, מאידך כמו בתיאוריות היפות למידה מתוך צורך היא האפקטיבית ביותר. מקווה שזה יתרחב גם לגזרות אחרות (כרגע זה בעיקר בתחום המחשבים, הרכבת הדברים ובישול...).
מבחינת המרחב- אי אפשר אפילו לנסות לחבר בין שייכות של שנים למקום ומעבר למקום חדש, החוויה היא כנראה שונה מספיק על מנת שלא יהיה לי צורך נפשי להשוות ולערוך רשימת מצאי לטובת פה או שם (וזה גם אומר שטוב פה מספיק או לא רע מספיק...).
ברור שכאן אני בהיכרויות ראשוניות, מול חברויות של שנים, במרחב לא ידוע מול הhome base, וכל שאר הדברים, אז נשאר פשוט לבחון את הכאן ככאן...
תכף גלעד יגיע ואז נעבור לשלב ב/ או שלב א של הסתנכרנות מחדש של כולנו, ואז אחרי חודש שלב ג של כניסה לבתי ספר/ ד- תינוקת....יש למה לצפות...
אני צופה שמשבוע הבא גלעד ישתלב/ישתלט על הבלוג ותזכו להגיגים פיוטים וזרמי תודעה...
בנתיים נשיקות
לילך
מזל טוב על האיחוד! עשית את זה ובגדול. אצלי המחשב היה מחכה יפה באריזתו:) אנחנו נוסעים רק בחמישי אז תהיו בקשר
ReplyDeleteנישוקים
This comment has been removed by the author.
ReplyDelete