לידתה של נינה

לידתה של נינה

עכשיו היא יותר יפה אבל עוד לא צילמנו

עברו חמישה ימים ואני מתפנה לכתוב. מניח שהסיפור הזה יהיה מעט שונה מזה של לילך, אבל ככה זה עם נרטיבים בעידן הפוסט מודרני, הקוראים מושמים בעמדת השופטים והאמת תתגלגל לה באמצע חומקת לרגעים ונלכדת באחרים.

יום שני שעת צהריים, אני חוזר מהליכה ארוכה משולבת בקפה השבועי ברחוב ברודווי. הלכתי לשלוש שעות בלי הנייד (אני גמול ממנו לחלוטין – הידד!) ואמרתי לעצמי שמעכשיו אני לא זז בלעדיו, בכל זאת אנחנו יום לפני התאריך הצפוי ואל מול האיחורים הקבועים של לילך ניצבת האחריות הבלתי מעורערת שלי כחומה.

אני מכין משהו לאכול, לילך קוראת פוקו בסלון, היא מתרצה לאכול סלט וחוזרת לעסוק בהבניות תרבותיות המכילות הדרה ודחיה חברתית, כפי שהאדמה הטובה של ונקובר מכילה את מי הגשמים. אמא שלי מתקשרת, אני מחליף איתה כמה מילים, היא מגששת לגבי לילך, מנסה לא לנדנד ואני אומר לה שרק אתמול היו כאן המיילדיות וברור שלילך לא בשלה ללידה, יקח עוד זמן, אני אומר ומאמין לכל מילה שלי.

20 דק לאחר מיכן לילך חולפת על פני, רצה לשירותים, נראה שקשה לה להתאפק שלפתע מיים מהולים בדם או אולי דם מהול בקצת מיים פורצים בעקשות מהמכנסיים שלה וריצפת חדר האכילה שלנו הופכת לאדומה, גם חדר השירותים, כולל הקירות וסביבות האסלה (סליחה על התיאור הפלסטי – אבל מישהו ניקה את כל זה!).

ברור לנו שיורדים לה המיים, אבל למה כל כך הרבה דם? שנינו נלחצים באותה המידה ומגיבים אחרת. אני נדרך, נדאג (שלא לומר ניטרף) ולילך הולכת להתקלח. עוד דם. אני מתקשר לביפר של המיילדות ותוך 2 דק הן על הקו, אחת המיילדות מגיעה תוך 20 דק, משרה המון רוגע. לילך בחדר השינה שלנו מתעטפת באדום אדום הזה, כולל השמיכה, הבגדים החדשים המגבות ומה לא. המיילדת בודקת, ולמרות שנראית רגועה אומרת שצריך לשקול לגשת לבית החולים, היא שואלת את לילך מה דעתה. לילך לא אוהבת לשנות תכניות, פניה מתלבטות ואני מתקשר ל911 לאמבולנס, נותן למיילדת להסביר להם מה קורה. כולנו יודעים בלי לדבר שמדובר כנראה בהפרדות שליה, שלושתינו ברמות ידע שונות וברמות לחץ שמופגנות החוצה באופן שונה. אני מתקשר לענת, מבקש שתיקח את תיאה מהגן, מתקשר לגן ומבקש לאשר לענת לקחת אותה, מביט בשעון וקולט שהילדים יגיעו הבייתה מבית הספר כל דקה. מתקשר למאיה, אפי עונה לי אני שואל אותו האם יכולו לבוא והוא אומר שתוך 10 דקות יהיו בדרך מטוואסן, שנראית באותו הרגע רחוקה (שעה נסיעה בערך בשעה האמורה), מאיה וענת נפלאות, מתגייסות עם כל הנשמה, נותנות לי להרגיש נעים ונוח, אני יודע שהעורף מוגן.

לילך יורה בקשות מהקומה השניה, המשקפיים שלה, התחבושות, התיק. הכל מוכן כאן ללידת בית ואין לנו אפילו שקית לקחת לבית החולים. אני נלחץ נקודה.

האמובלנס מגיעה תוך 5 דק' יורדים ממנו 4 גברים שבקושי נכנסים בדלת (אחר"כ הבנתי ששניים מהם הם כבאים – חלק מהסכמי איגודי העובדים כאן, עם כל אמבולנס מוקפצים גם כבאים, כך אני לומד. לכל שיטה הקשיים שלה, איגודים חזקים מידי = כח אדם מיותר ומלחיץ שמחפש הצדקה לנוכחותו). הם מורידים את לילך מהמדרגות בדיוק שהילדים נכנסים, ורואים את אמא על אלונקה, אורות וקולות של מנורות החירום צובעים את השכונה השלווה שלנו. אני מגייס את הקול הכי רגוע שלי, מחייך לילדים, אומר להם שיש לנו שנוי קל בתכניות, אנחנו נוסעים לבית החולים למרות שהכל בסדר, מאיה תבוא עוד מעט, לכו לראות טלוויזיה, אני אומר (זה משכנע אותם בקלות יחסית, בכל זאת פניאס ופרב בשעה שיש אור בחוץ זה מאורע נדיר כאן בבית), יהלי שואל אם נחזור, הוא אמור לחתוך את חבל הטבור ומאוד לא רוצה לוותר על התפקיד, אולי, אני עונה לו, אני מקווה שכן. ורץ לאמבולנס. לא נותנים לי לשבת לצידה, אני ליד הנהג. האמבולנס יוצא בצווחות ומפריע לרגע את הפסטורליה של היער והכביש המתפתל לצידו. אני שואל את הנהג – חובש מה נראה לו המצב, הוא לא עונה, אני שואל שוב (אולי הוא לא שומע טוב) והוא אומר שהוא לא מוסמך לענות, פניו חתומות. בכביש מספר 16 חוצה את הכביש אמבולנס נוסף, אנחנו עוצרים בצד הדרך, קופץ משם רופא מומחה לילדים, למה עוד אמבולנס? אני שואל את הנהג, היד שלי מנחיתה מכה עצומה על משען הכיסא שלו, מוציאה אותו ממשחק התפקידים שלו. אנחנו במקרה חירום הוא עונה לי, אני מנסה להביט לאחור, לראות את לילך, לשמוע מה אומרים. הוא לא נותן לי לצאת מהדלת. אני שוקל לצאת בכוח, בדרך הישראלית, אבל מחליט לתת להם לטפל בלילך ולא בי.

עוברות שלוש דקות, שהרגישו לי כמו יומיים, חולפות לי בראש מחשבות שאפילו דפי הבלוג החושפני הזה לא בשלים אליהם. אתה יכול להמשיך ליסוע במצב רגיל ללא סירנה, אני שומע את קולו של הרופא, אנחנו לא בחירום. אני נושף נשיפה שמאיימת לסדוק את השמשה הקדמית של האמבולנס, הצבע חוזר לפני (לפחות חלק ממנו). מגיעים לבית החולים. כולם נחמדים באופן יוצא דופן, אני עוד לא מספיק זמן כאן כדי להיות רגיל לזה. רופאה נכנסת עם אולטרסאונד. הבדיקה מראה שהתינוקת במצב מצויין, השיליה נקרעה בקצה, זו הסיבה לדם. מכינים את כל האופציות, מקייסרי בחירום ועד לידה טבעית. הרופאה מביטה בלילך, כאילו קוראת אותה ואומרת, כל עוד שהתינוקת במצב טוב את ממשיכה כרגיל. כן מסתיים פרק א' של הלידה ומתחיל פרק ב'.

חדר הלידה שלנו שונה אמנם מזה הבייתי, אך השמחה שורה בו. ראשית נקבצו ובאו אליו נציגים מכל תבל כולה. האחות מבית החולים במקור מרומניה, אמא שלה מאוקראינה (אנחנו מדברים לפחות רבע שעה על מרק בורשט אוקראיני וקרטושקה בחמאה ושמנת חמוצה), המיילדות שלנו האחת מהונג קונג, למרות שחייה יותר מ20 שנה באנגליה, והשנייה מאיראן, מטהרן הבירה ליתר דיוק, הרופאה המתמחה מטוקיו יפן. אם לידה בבית חולים אז באווירה רב תרבותית. שנית, לילך ואני צוות מיומן, 17 שנים של זוגיות ושלוש לידות קודמות ברקע הכינו אותנו לרגע הזה. אנחנו מרגיעים האחד את השנייה במחוות גוף, במילים נכונות, מדוייקות. אני מכיר כל פינה בגוף שלה (בעיקר את שתי השקעים שלצד עמוד השידרה בואך הגב התחתון), את הנפש הפרועה והעיקשת שלה, את העדינות והרגישות שמשתלבות באופן לא מובן עם אסרטיביות וחוסר סבלנות בסיסית. את היכולת שלה לקבל את המצב החדש ולתבוע מעצמה את הטוב ביותר ביחס אליו. בלי קצה של ויתור, או מקום לאכזבה. כל האנרגיות למשימה – לידה טבעית ועכשיו.

בודקים פתיחה, אנחנו עדיין ב 4 סמ'. בכל זאת עברו 8 שעות מאז ירדו המיים האדומים, לילך ממשיכה לדמם והמיילדות שוקלות את הדם (לילך איבדה בערך ליטר), הם מציעות פיטוצין, צריך לזרז על מנת לא לחזור למצב סיכון, אנחנו מכירים את החבר פיטוצין עוד מימי לידתו של יהלי, יודעים שטעמו מר והוא מכפיל את כאבי הצירים. מתלבטים לשנייה ולילך מסמנת בנחישות שאם אין ברירה אין ברירה. כעבור 20 דקות כאבי הצירים מאותתים שאנחנו בקומה השנייה. לילך דומה ללביאה ברגעים הללו, כולה ממוקדת, היכולת שלה להתמודד עם כאב ולדבוק בהחלטות שלה ברגעי האמת מעוררים אצלי הערצה, לא פחות. אני מתחיל לראות סימנים כחולים על השקעים המפורסמים של הגב התחתון והיא מבקשת שאמשיך ללחוץ אל מול הצירים. ההרגשה טובה, היא חזקה, התינוקת במצב טוב מאוד, מעודדות אותנו המיילדות. כמעט שעתיים חולפות ואז לילך שהייתה שעונה עלי לאחור נעמדת על המיטה, ובתנוחת כריעה מתחילה ללחוץ, האחות אומרת משהו על שנוי תנוחה, לילך בוחרת לא להתייחס, לחיצה וחצי והראש בחוץ, אני מעודד אותה, היא נושמת עמוק, יודעת שהרגע בו היא מרגישה שהיא לא יכולה יותר הוא הרגע  האחרון ונינה יוצאת החוצה, שלמה, יפה ובוכיה.

 3.675 ק"ג מראה המשקל, לילך ונינה מתאחדות, נושמות יחד, אני חותך את חבל התבור וחושב על יהלי, גוני ותיאה. משחרר את נינה לאמא שלה ולאוויר העולם. מתקשר הבייתה להודיע למאיה ולילדים, אחר"כ להורים שלנו. הילדים ערים. 2 וחצי בלילה ושלושתם ערים. מדהימה אותי האמפטיה שלהם, היכולת שלהם להמתין לנינה מרחוק, ההתרגשות שאוחזת בהם. אני לוקח מונית ונוסע הבייתה, פוגש שם את מאיה בעניים אדומות (ואחר"כ רואה את הפשטידות, והמרק האגדי שהכינה), חדר המגורים מלא ביצירה של גוני ותיאה, עשרות דפים פזורים על השטיח, מעשה אומן ממש, יהלי הכין סלט חתוך דק ומיץ תפוזים ולימונים ושלט מקסים לדלת. נכנסים לרכב ונוסעים לבית החולים לנשים. בשלוש ורבע בבוקר אנחנו מתאחדים עם לילך ונינה, הילדים מתרגשים את עצמם לדעת, מחבקים מנשקים, אני לוקח את המצלמה, מביט בשבט שלנו מבעד לעדשה, כל כך הרבה חיים הבאנו לעולם, אני חושב לעצמי. ורק שאני לוחץ על הכפתור, מנציח את הרגע הזה, האושר ממלא אותי, את מכלול היותי, משנה את זהותי – אני אב לארבעה.

נ.ב

יומיים לאחר הלידה, בתזמן מושלם, צופי ואהוד מגיעים, הבית מתמלא בכמויות של תשומת לב ואהבה ללא תנאי. אין ספק שתיאה זקוקה לזה יותר מכולם. נדמה שבימים הקרובים הילדים יפגשו כל אטרקציה בסביבותיה של ונקובר.

אני תופס את לילך פחות מ24 שעות לאחר הלידה קוראת את החומר של הקורס שלה, סוגר את המחשב שלה ומכריז שבבית הזה חופשת הלידה תערך שבוע לפחות. נדמה לי שאני אופטימי...

אחנו כאן רק מספר שבועות וקהילת הקמפוס נותנת לנו חיבוק ענק, אנשים מתקשרים, באים לבקר עם מיני מזונות משובחים ואיחולים לבבים (גם בקפה השכונתי שמתפקד כבית הראשון של לילך בימים כתיקונם, שהזמנתי, זיהו את הקפה המיוחד רק לה.... קפוצ'ינו גדול, מנה אחת של אספקסו, הרבה קצף בכוס חד פעמית, זיהו את הנמענת ושלחו איחולים בתוספת כדורי שקדים מצופים בשולקולד). בתוספת לקצב האכילה במסעדות עם אהוד וצופי מסתמנת דאגה אמיתית לדיאטה שלי. כוננות ספיגה!