ימים ראשונים של חלום

ימים ראשונים של חלום מתפלש במציאות. נגיעות דקות, מרמזות, ספק נבוכות בעצמן. אני עם עצמי!

צריך לבנות אינטימיות עם עצמך. עצמך הוא בעצם סוג של זוגיות שאתה מפתח איתך. וכמו תמיד עומדת בפתח השורה הבאה, שדנה בעבודה הקשה המתבקשת. יש עליות וירידות בקשר של אדם עם עצמו. יש ניכור, גאווה, אהבה, מיאוס, רחמים ואגו. אני מודה שאחת לכמה שנים, אני מוצא את עצמי חש תחושה מוזרה וכביכול לא 

.הגיונית. אני מתגעגע לעצמי. זה תמיד סימן שצריך לשים פסיק ולבדוק איפה אני לכל הרוחות.

שנת הלימודים החלה, הולכתי את הילדים לב"ס הממלכתי ברגשות מעורבים. מחד, אני אברהם המעלה את בניו

 למזבח החינוך השמרני, מעוז הדכאנות המודרני. מאידך, הדבר מקרב אותי לנתחי הזמן הנדיבים שלי עם עצמי.

אני מודה שבנוסף הייתה בי גם תוגת פרידה מחמשת השבועות הקסומים והצפופים  עם הילדים. ההורות היא דבר קסום שאתה פנוי אליו רגשית. בכלל תשומת לב מלאה למשפחה, הייתה מצרך שחסר במחסנים שלי בתקופה האחרונה לפני בואי לכאן. תשומת לב לפרטים, למיקרו תחושות, בעיקר לילדים. זה נכון שכולם מציעים לייצר אי בחיים, לפנות את עצמך ולהקדיש שעת "איכות" לילדים. ואני, אני אכן מסוגל להתפנות מהכל. אבל קצת מתקשה בתחום המחשבות והסלולר, ולפעמים נכשל גם ברומן סוער ובלתי נשלט עם תיבת המיילים, או בקיצור, זמן האיכות הפך ברובו, למשחק כדור רגל עם הילדים תוך שליחת הודעות טקסט, משחק מונופול תוך גלישה בחשבון הבנק (מחוייבות לאותנטיות תמיד הייתה צד חזק אצלי), ואמבטיות קצף תוך צעקות הדדיות (תוציא אותי, המיים כבר קפואים......! אני כבר בא, רק מסיים עם המייל הזה וזה שאחריו ועונה לשיחה הקצרצרה הזו). בחמשת השבועות האחרונים, הג'ימייל שלי בדיאטה רצחנית, הטלפון הנייד ניצב עם כל קווי הבטריה מלאים ויפים גם לאחר שלא ניטען כשבוע. זה מייצר ומספר על חוק המיים השלובים של תשומת הלב. תשומת לב מלאה היא הבסיס לקשר, לאהבה, לאושר. כמה הסחות דעת אנחנו מייצרים עבור עצמינו, כמה קירות וסכרים נבנים ביני לבין מה שהופך אותי למאושר באמת.

אני מנסה להחליט לשים דגש על זה, תשומת לב מלאה, גדושה, להיות איפה שאני עכשיו, בעיקר שאני עם הילדים (והם מתרבים במשפחה שלנו בכל רגע), ומקבל שיחת סקייפ שלוקחת אותי למקום אחר.

ביום השני של ב"ס, הגעתי עם יהלי לכיתה והיה שם כלב. לייתר דיוק כלבה, הכלבה של המורה. רוב הילדים השתוללו סביבה, שיצאתי ראיתי מעבר לשער את יהלי וחבר אסייתי חדש, הולכים איתה לטיול צרכים בחצר האדירה של ב"ס (במקום גדר יש שם יער עבות ובו בין השאר שיחי ענק של תותי יער בצבעים של שחור, כחול ואדום ושביל קסום המוביל לחוף האוקיינוס. היום צעדתי בשביל הזה כהורה מלווה עם הכיתה של יהלי ביום לימודים המוקדש לים ולמערכות היחסים של התלמידים בכיתה. אהה.. וגם כמו שכתבו במפורש לפרידה מהקיץ. המורה של יהלי הסתובבה במכנסיים קצרים וקרוקס ועודדה את הילדים להכנס לים ולהשתולל, היא נתנה להם משימות כמו, לבנות ארמונות בחול או למצוא סרטנים בחוף, יהלי לקח את זה ברצינות ותוך דקות בדלי הים שלו, שקקו חיים וצובטים, עשרה סרטנים קטנטנים לפחות). אין ספק שזו דרך מעניינת לפתוח שבוע לימודים ראשון בבית ספר חדש. לרגע נדמה שמה שאנו קוראים לו אלטרנטיבה הוא המיין סטרים כאן.

בטיול פגשתי את וו טונג (או לפחות צליל דומה שמזכיר סוג של מרק סיני חמוץ מתוק), גבר כבן 50 מדרום קוריאה, יש לו שתי בנות בכיתה יב' וילד פעלתן במיוחד, שלומד בכיתה ג' עם יהלי. וו טונג עבר עם המשפחה שלו לקנדה, לחפש מקום בטוח וראוי לגדל בו את ילדיו. הוא קיווה לעבוד כרופא מומחה בבית חולים מקומי, אלא שלא עמד במבחני השפה והתברר שגם עם יעמוד בהם יזדקק ל4-5 שנים של התמחות נוספת לפני שיוכל לחפש משרה. הוא השאיר את אשתו והילדים כאן, בדירה קטנה וקרובה לאוניברסיטה וחזר לעבוד בבית החולים בקוריאה, הוא עובד ושולח את הכסף לכאן. שהשיחה שלנו העמיקה הוא אמר שהמצב הזה ימשך לפחות עד שבנו הקטן יסיים תיכון. אז הוא מקווה, אישתו תחזור לגור איתו בביתם המקורי וילדיהם יכלו לחיות חיים מתוקנים בצפון אמריקה. אני חייב להגיד שההקרבה ההורית הזו צבטה את ליבי וגם נתנה פרספקטיבה. בעיקר שראיתי שכדרכם של ילדים בנו הצעיר נבוך בו מעט, אולי בגלל האנגלית של אביו ואולי בגלל הכעס הלגטימי בתוספת חוסר המודעות, של ילד שאביו רחוק ממנו ומגיע לבקר אחת לשנה.

ביום השלישי ללימודים, הלכתי לחוף הים. ירדתי בשביל מספר 6 אל חוף הנודיסטים. נילי אמרה שיש שם אווירת סיני וצדקה, בפעם הראשונה הלכנו לשם עם הילדים, בסוף השבוע. עכשיו הייתי שם לבד, מוקדם יחסית, כמה אנשים זרוקים בכל פינה, משמאל אישה תולה אריגי חוף בגווני הודו על מה שנדמה כחבל כביסה ספורדי, מימין יש עוד צל – אני חולץ נעליים (גם לעירום צריך להתרגל לאט), ומוצא גזע רחב להישען עליו, מתפשר על מקום שיש בו שמש וצל במשולב. זמן שפל, המיים הנסוגים הותירו איי בוץ קטנים, סטודנטים צעירים גולשים על הבוצה הזו בגשלנים קטנים המיועדים לכך, לכל שלולית בוץ מצאו כאן ענף ספורט אולימפי, אני אומר לעצמי.

אי אפשר לעצור רוח נעורים, יש עוצמה בתנועת הגוף שלהם, באופן שבו הם מדברים אחד לשני בחצי דיבור חצי צעקה ובעיקר בחלוקת הקשב של כל תנועה שלהם בין הריכוז במעשה עצמו לבין החלק המודע הייטב לזה שצופים בו.

השמש מתחזקת מעט, עוברת לידי בחורה צעירה ונאה, כל לבושה היא צידנית אימתנית, היא מציעה לכל מרגריטה קפואה בטעם לימון, הלימונים אורגניים היא מוסיפה. אני מושיט את היד לארנק ומקבל מרגריטה קפואה לגמרי, למעשה בצורת ארטיק ענק, ארוז בשקית שקופה (פופאייס). בל"ג בעומר בשנת 78, שהייתי בערך בגילו של יהלי, עמדנו קבוצת ילדים לכבות מדורה גדולה, "השפרצנו" עליה חול. אני התעייפתי, הסבתי את אחורי אל האש, גופי נטה קדימה ולמעשה העפתי חול מבעד שתי רגלי הפסוקות אל המדורה. ברגע מסויים אבדתי שיווי משקל ונפלתי מתגלגל...לתוך הגחלים הלוחשות. אבא שלי שישב כעשרים מטר משם רץ כמו מטורף וקפץ עלי, גלגל אותי מהאש אל החולות והמשיך לגלגל את גופי הדואב בחול הקר, כמה שדמה בעיני לדקות ארוכות. את האינסטינקט ההורי הזה אני מעריץ עד היום, אבל הרגע המביך, מבוכה שגדלה כמעט ככאב הכוויות, היה הרגע שבו לא נמצא קרח בסביבה ונעטפתי בשלגוני פופאייס בשלל צבעים.

אני נזכר באירוע הילדות הזה ומעלה חיוך על שפתי, נזכר באבא שלי. כמעט מריח את הריח שלו, חש את תנועת הגוף הגדול והגמיש שלו, נעצב לרגע עמוק וכואב על המרחק, הזמן והחוויות שהחמצנו. נושם את הזכרון ומנסה לדעת שכל אימת שאני אוהב אותו כל כך, הוא כאן.

הלימונים אולי אורגניים, אבל הוודקה כנראה זולה מאוד. השמש של ונקובר סלחנית ומנת המרגריטה נמסה לאיטה בין שפתותי. אני נרדם.

שאני מתעורר יושבת ליידי סנדי, היפית של חופשה, הגיעה כל הדרך מטורנטו. היא שמה לב לזה שפקחתי עניים ומציעה לי שאיפה מהסיגריה שלה, שמריחה מכל טוב. אני נזכר שאני עוד אוסף את הילדים היום מב"ס, מרגיש את אותות האלכוהול ומסרב בנימוס. היא להוטה לדבר. אני מוציא מהתיק מילון שחתכתי לפלחים וחולק איתה. היא מספרת לי על הבית שלה בטורנטו, על העיר הגדולה, על ההבדלים בין הערים ועל ההתפעלות שלה מהמגוון שיש לקנדה להציע. שאני שואל למה בחרה לבוא לכאן, היא מספרת על פרידה מחבר, שפת הגוף שלה נעצבת, מתווה פניה משתנה וקולה לובש גוון ילדותי במקצת.

"הוא הלך ולקח איתו את אהבתי", היא אומרת, "אבל לא נורא, הוא היה זקוק לה יותר ממני". אני שואל את עצמי אם היא מצטטת לי שורה מסרט, או שהיא מתנסחת באופן יפה במיוחד, אבל העניים העצובות שלה הופכות את השאלה שלי לנרגנת ומיותרת. אני מנסה לעודד אותה ואנחנו צוחקים קצת. היא קמה ומציירת בעזרת מקל עיגולים על חול הים, אני אוסף את עצמי, נפרד ממנה ועולה הלום אלכוהול, במידה הנכונה, על גרם המדרגות האין סופי, יוצא אל העולם.

אני מקפיד על ההליכות לפחות חמש פעמים בשבוע, זה יהיה הבסיס יחד עם קצת משקולות בחדר הכושר הפשוט והסמפטי שמוצע כאן בקמפוס בחינם. התחלתי לברר ברצינות לגבי קייקים, יש כאן כמה מועדוני ספורט שנראים מעולה ועוסקים בעניין. מטרידה אותי יכולת ההתמדה בספורט הזה בחורף הגשום (מרגיש כמו פנטזיה רומנטית, עם נטייה לבעס במימוש). השבוע אתחיל לחפש מאסטר בצ'י קונג, אני חייב את זה לעצמי. מעסיקה אותי מאוד התזונה שלי, שיטת אלומות מבוססת על אוכל חי וקר, זה לא יחזיק מעמד כאן בחורף. אני עדיין שומר על סטטוס קוו עם המשקל, אבל בעוד כמה ימים אכנס למשטר בתחום, לא כל כך יודע איזה בשלב זה.

לילך עמוק בתוך החודש התשיעי, מדהימה כדרכה. אני מנסה להקל עליה כמה שאפשר והיא מקפידה לעשות הכל כרגיל, עם נטייה להקפדה חולנית על ספורט, התעלפויות מעייפות בלילה ושאלות של מיקרו פרקטיקות שיכולות להוציא מהדעת פיל מחרסינה. אני כבר יודע שזה יתחזק לקראת הלידה ועוד שבועיים שלושה לאחריה ואחר"כ היא תחזור לעצמה ובתקווה גם אלי.

תיאה מתחילה להכין את התיפאורה לדרמה שהיא עומדת לעבור. התחלנו לאסוף דברי תינוקות, היא כל כך שנוייה ביחס שלה למציאות החדשה שמתהווה מול ענייה שזה פשוט חמוד להפליא. וגוני, גוני קיבל 7 קבין של אמפטיה ואהבה לזולת והוא מחלק אותם בהקפדה לעולם שסביבו ומשלם על זה ברגישות גדולה, אף שנדמה שהוא מתחזק ביכולת שלו לנהל אותה. יהלי כבר סופר עשרות חברים, דג שלושה דגים, ומהלך בזריזות מפחידה על החבל הדק שבין ההתבגרות המהירה שלו לצורך הרגשי של שמונה שנותיו.

עוד מעט תצטרף אלינו ילדה חדשה, שבועטת כמו מטורפת בימים האחרונים, כאילו מבקשת פתח יציאה או דרך קיצור מההריונות הארוכים של לילך.  כל הקלפים יתערבבו מחדש ומשחק חדש- ישן יתחיל. אף פעם לא חשבתי שתהיה לי משפחה כל כך גדולה ואני מודה לעולם ובעיקר ללילך על האושר העצום שהחווייה הזו מקנה לי. אני מניח שיהיו רגעים בהם לא אוכל לשאת את הסיטואציה המורכבת של תינוקת רביעית בארץ חדשה (ובעיקר את לילך). אך שאני עוצם עניים, מקוננת בתוכי תחושה שהמסע שלנו רק יתחזק, שיש לנו כל כך הרבה אהבה לתת ולקבל ושתהיה תינוקת אחת בונקובר קנדה שתלמד לעשות קייק וצ'י קונג בגשם שוטף ושכל כך הרבה זוגות ידיים ירצו לחבק וכל כך הרבה אנשים יהיו המשפחה שלה,עד שזה מעלה בי התרגשות ורצון לפגוש אותה ולצרף אותה למעגל החיים הסחרחר שנע במעלה המדרגות, אל העולם שמצוי מעבר לרחם המוגן והצפוף.

 לחייה!