ברוכה הבאה נינה

אזהרה בלוג לידה...כמו שאומרים פה viewers discretion is advised, סיפורים נוספים על החיים בהמשך...

אז כידוע תכננו לידת בית, עברתי פה ליווי הריון מקסים על ידי צוות מיילדות, בגישה נשית ולא רפואית (קצת נשית מידי לטעמי אבל שרדתי...). המיילדות באו גם הביתה, פגשו את הילדים וכל העניין הכניס שמחה וששון. בלי יותר מידי אידיאולוגיה (בכל מקרה, ובטח אחרי לידה), ההרגשה שלי הייתה שבטח אחרי 3 לידות המקום הכי מתאים לי הוא בבית, ובדרך שלי כשה"רפואה המודרנית" תומכת במקרה הצורך. גם בביוגרפיה הלידתית שלי בפועל הלידה שהכי לא הייתי שלמה איתה היא הראשונה, (שאליה כמובן הכי התכוננתי, קראתי, למדתי וכו וגו, כמעט שכחתי שהיא רק הדרך לתינוק.... מה שלא קרה לאחר מכן...).  אבל כשהגעתי לבית החולים תוך חצי שעה הפכתי מאישה בריאה לחולה פוטנציאלית מחוברת לאלפי מזרזים, ובקיצור- בלי להפוך את זה לסרט, הבנתי מאז, שהדרך היא מראש לא להכנס למרחב הממסדי- גברי- רפואי (האאא- רואים שאני סטודנטית לקורס תיאוריה ביקורתית...ד"ש מפוקו...), אלא להעזר בו במקרה הצורך, מה שעבד לא רע בלידות אחרי.

ובקיצור- לקראת הלידה האחרונה, תוכננה הגראנד פינאלה של לידת הבית...

ביקור בית

 אבל כמו שאומרים באידיש האדם מתכנן ואלוהים צוחק (באידיש זה נשמע יותר טוב...)

בקיצור –יום לפני תאריך הלידה המיועד (דבר שלא קרה מעולם! ואחרי שהמילדות ראו אותי יום לפני ונראתי רחוקה....), לדעתי אפקט הביקור המתקרב של ההורים שלי הייה זרז הילדה המתוחכם בעולם...בעודי קוראת טקסט ומרגישה כמה כיווצים מזדמנים ירדו לי המיים.

אלא- שיחד עם המיים ירד מלא דם שהשפריץ לכל עבר...גלעד המבוהל החל להתרוצץ בבית, אני זכרתי מהקריאה (לקראת הלידה הראשונה כאמור, של הספרים המבהילים, של אמור לי באיזה שבוע אתה ואומר לך איזה אסון עלול לקרות...), שהרבה דם יכול להיות הפרדות שיליה מה שלא מומלץ לחיים של התינוק...אבל מצד שני הרגשתי את נינה בועטת אז צלצלנו למיילדת והלכתי להתקלח. המיילדת הגיעה ובדקה אותי ואמרה שתנועות העובר מעולות  אבל שיש יותר מידי דם והיא ממליצה לבדוק מוניטור בבית חולים ואז להחליט לפי הממצאים. היא לא נראתה לחוצה אבל אמרה שבגלל הדם אולי עדיף פינוי באמבולנס.

בקיצור מאון לאון הגיעו שני כבאים (!), בלונדינים וחטובים, שהם מסתבר חלק מנוהל האמבולנס פה ואחריהם שני פרמדיקים....והכל בדרך קנדית ומנומסת עושים תשאול של המצב, אחד מתדרך את השני ובסוף לוקחים אותי לאחר כבוד על אלונקה במדרגות....להנאתם של ילדי השכונה, תוך כדיי שיהלי וגוני חוזרים מבית הספר וגלעד המבוהל מתרוצץ מסביב ומקפיץ חברים לגיבוי.... (רגע הפסקה המיילדות באות לביקור בית של אחרי...)

בקיצור עלינו לאמבולנס כשרק נעלינו בידינו (וזה אחרי שדאגתי סוף סוף לקנות את כל רשימות הציוד ללידת הבית, מזל שאפשר להחזיר פה הכל...), באמבולנס פרמדיק דביל חורר לי את היד תוך כדיי המשך התחקור, ובסוף הם הגיעו למסקנה המעניינת  מחד שלאמבולנס קפץ עוד צוות גיבוי מאמבולנס מיוחד לטיפול בילדים אבל מצד שני לא צריך להפעיל את הסירנה כי זה לא חירום...מה שכן המיילדות באו איתי, הן נחשבות לצוות רפואי לכל דבר והן האחראיות עלי.

הגענו לבית החולים הקרוב, הייתי רשומה לרחוק יותר למקרה הצורך אבל שוב הדחיפות הלא דחופה הכריעה...אבל כאן לזכותם יאמר בדקה אותי רופאה מקסימה חיברה לאולטרסאונד (פעם ראשונה בקנדה...), אמרה התינוקת נראית מעולה, כנראה חלק מהשיליה נפרד, אם יהיה מקרה חירום אנחנו ערוכים ובנתיים תמשיכי בשלך. מאז לא ראיתי אותה, המיילדות המשיכו בליווי, הייתי צריכה להיות מחוברת למוניטור ועוד פעם אחת קראו לרופא לבדוק דימום וזהו. ובכל שלב שאלו אותי אם אפשר ומה דעתי, באמת סבבה.

אז ברגע שהבנתי שהביתה לא נחזור, החלטתי לשמור על הסטינג התודעתי של לידת בית עד כמה שניתן (למרות שבבית חולים קיימים כל הפיתויים ולא יכולתי להעזר במיים ותנועה באותה מידה. אבל הצירים התקדמו לאיטם ואני שמרתי על ריכוז.

לחיצות הסיום

ההונים באים

אחרי כמה שעות היה נראה שהצירים לא מתקדמים מספיק והציעו שאקח פיטוצין. אני קצת חששתי אור לאפקט הלידה של יהלי שהיה זכור לי כסיוט אבל בגלל שהם חששו שאני אמשיך לדמם יותר מידי זמן החלטתי ללכת על זה. בקיצור- זה אכן עשה את העבודה ותוך שעה של צירים אינטנסיבים נינה נולדה.

גלעד ואני השתפרנו מלידה ללידה, הפעם הזאת עבדנו באופן מתוזמן, בלי יותר מידי קללות מצידי ולחץ מצידו...ואפילו בצירים הסופיים הצלחתי רוב הזמן להיות מפוקסת, וגם שצרחתי לעצמי בראש אני לא יכולה יותר כבר יכולתי לענות לעצמי זהו הגיע הסוף...מנפלאות הניסיון...

עליתי למיטה בתנוחה שאימצתי מתיאה, מעין כריעה הפוכה ותוך שתי לחיצות נינה הגיחה...

  זהו....אז אחרי שבדקתי שהיא נושמת, נחתי לי...גם פה שמתי לב להבדל בין ההתרגשות שיהלי יצא, לרצון שלי לסמן וי ולהרגע לרגע אחרי השלב הידוע בכינוי הממצה "לחרבן אבטיח"...בנתיים רופא ילדים בדק אותה (כמובן אחרי ששאלו האם נראה לי להזמין אחד ליתר בטחון, מסכן הוא הגיע לשלב בו אני משפריצה לעברו ערומה תינוקת לפנים....)

צלצלנו למאיה המקסימה ששמרה על הילדים לגלות שכולם ערים ומחכים בהתרגשות, גלעד לקח מונית והביא אותם (כאמור בדרך הלוך היינו באמבולנס), והם הגיעו בהתרגשות שיא בשלוש בלילה.

הועברתי ללילה במחלקה, חדר פרטי, שנתי בנטי, בשמונה וחצי נכנסו פעם ראשונה אחרי שכמעט אכלתי את נינה מרעב...במהלך הלילה גיליתי שגם ילדה רביעית היא מתוקה ושווה.

בבוקר גלעד והילדים באו לשחרר אותי, הלכנו הביתה להתחיל מחדש כמשפחה של שישה. יהלי וגוני בשמחה גדולה, תיאה נעה בין התרגשות לרגישות..

עשינו מסיבת סושי עם חברים של הילדים בערב, הכל טוב.

נשיקות מכולנו.