פוסט ראשון של גלעד

פתאום זה עובד, סנדלים עם גרביים.

אני חושב שזה היה בכיתה ה' או ו'. הלכתי בפעם הראשונה לדודו שמרץ הבייתה. קראנו לו שמרצי, ילד ג'ינג'י עם המון נמשים וטון דיבור מעצבן. כזה שהיינו בודקים את עובי העורף שלו כמעט בכל הפסקה. בפעם ההיא ראיתי את אמא שלו (קראו לה דיתה אם אנני טועה), מרביצה לו. אילו לא היו מכות סתם, היא בעטה בו, משכה לו בשיער. הנוכחות שלי לא הטרידה אותה, אולי אפילו המריצה. הוא רץ והתחבא תחת המכתבה בחדר שלו והיא פשוט שלפה אותו משם במשיכת רגל רק כדי להמשיך. לא ידעתי לאיזה ריח יש נוכחות חזקה יותר בחדר, לחוסר האונים או לחמלה ברור לי רק שתחושת דחיפות המבקשת שהרגע הזה יסתיים פעמה בכל עורקי.

נזכרתי בו היום שהלכתי לזרוק את הזבל הממוחזר, ארגז ירוק מלא נייר וגזרי עיתון, ודלי שחור מלא בקופסאות קרטון. לצידם בקבוק בירה מיותם.

חולצים כאן נעליים טרם הכניסה לבית, אילו חוקי מדינת הגשם ואלת הבית הנוקשה. כך שלאחר הליכת הבוקר נותרתי עם גרביים. שיצאתי לקראת פחי המחזור, קרצו לי סנדליי. קפאתי אל מולם יותר מדקה,מתלבט. "ויוה רומניה – סנדלים וגרביים" שמעתי את עצמי צועק ממרחק 30 שנה. ברחוב הלכו דודו, אחותו האדמונית, דיתה ואבי המשפחה העגלגל, שתמיד נראה לי כמו סבא טוב ושתקן. בקיצור משפחת שמרץ, כולם בתהלוכה של מכנסיים קצרות ותחתיהם סנדלים ו....גרביים. ואנחנו ילדי השכונה שומרים מרחק בטוח, וצועקים בכל גרון "ויוה רומניה- סנדלים וגרביים".

אני חושב שאחרי הפעם ההיא עם המכות, לא נתתי יותר לאף ילד לבדוק את קשיות העורף של דודו. אפילו התחלתי לחבב אותו. אבל רק מרחוק.

הלכתי להביא את תיאה מהגן, במקום הזה שבו הבדלי הטמפרטורה בין אור וצל מזכירים את הבדלי השעות בין מערב ארה"ב והמזרח התיכון, היה לי נעים עם הגרביים. מצאתי את תיאה משחקת עם בובה שחורה, היא בקשה שאתן לה לסיים להאכיל את התינוקת שלה לפני שנלך, עמדתי בצד מביט, משתהה מהילדה הקטנה שלי שמאכילה בובה שחורה בתערובת של מיים ובוץ וחושבת בטבעיות שהיא יכולה להיות הבת שלה. סמנתי לעצמי שהגנים החברתיים של הגזענות ואולי גם הנוגדנים להם מצויים כבר בגן הילדים. חבל שבובות שחורות לא חמושות בסנדלים וגרביים, הייתי יכול לסמן עוד סמיילי למערכת החינוך הקנדית

שבוע וחצי לאחר איחוד המשפחה. הבלוג של לילך נוטה להיות ציני ובוטה כלפי. לראשונה אני מרגיש הזדהות עם אנשי הימין שטוענים שהתקשורת שמאלנית ועיוורת למציאות. אני מותקף ונעקץ בבלוג כאילו הוא הבמה שנבחרה לסגירת החשבונות בין המינים. הרי תמיד אפשר יהיה להאיר את הפינות החשוכות שלך. כבר שבוע שאני מתפקד כמו פרוטו טייפ של גבריות מתקדמת(?). אני יוצא בבוקר לשעה וחצי של הליכה ביער ותרגול מה שאני זוכר מהצ'י קונג באלומות. ומיד אחר"כ לוקח פיקוד על הבית והילדים. מבשל, מנקה, משחק, עוד פעם משחק, רוחץ ורק לפעמים, שאף אחד לא שם לב אני נח או קורא קצת. ואז חוזרת הגברת אחרי 16:00, משעות ארוכות של בילוי עם המחשב האישי שלה בבתי קפה (אני כמעט בטוח שזה כולל הפסקות ארוכות ועוגיות). משחיזה את המקלדת מאחורי גבי והולכת לחדר הכושר.

השבוע לקחתי את הילדים לחמישה שיעורים של חצי שעה בבית הספר להוקי של האוניברסיטה. אני חושב שילדים שנולדו בארצות החום מאותגרים במיוחד שהם נדרשים להחליק על משטח לבן וקפוא. רכשנו נעלי הוקי בחנות יד שנייה, מה שמכריח אותי להגיע לשיעור חצי שעה מוקדם על מנת לנעול ולשרוך את חיית הרגליים המוזרה הזו לרגליהם המפוחדות והכחולות של הילדים.

השיעור הראשון היה יוצא דופן, ילדים שנראים כמו חייזרים, חבושים קסדות הוקי ובגדים ארוכים מחליקים על כל איבר אפשרי שהוא לא רגליים. המדריכים גולשים בניהם מנסים להציל את העצמות הצעירות מטראומות קשות במיוחד. אני מוצא את עצמי גואה בצחוק אדיר אל מול המראה הזה. צחוק שבוקע ישר מהבטן, כמו פעם, שראינו פספוסים ממש מוצלחים אצל יגאל שילון. אני עוצר לסדר נשימה ומזהה שאני מוקף לפחות עשרה הורים אחרים, רובם אסייתים, לבנים מפחד. מלווים את ילדיהם בעיניים מבוהלות ומושיטים ידיים לעזרה דמיונית. חלקם מביטים בי בזווית חשאית, בוחנים בחשש את האיש הגדול עם המכנסיים הקצרות וזיפי הזקן הארוכים שצוחק על הילדים שלו, כל אימת שאיבר הישיבה שלהם למד על בשרו, שכח המשיכה פועל בעוצמה גם על קרח.

 ברגעים כאילו אתה מרגיש כמו משפחת שמרץ שעלתה מרומניה ללבנט החם והלח. מתחת לעור שלך, אתה כל כך רוצה להיות שייך, שאתה עושה את הטעות הכי גדולה קונה סנדלים תנכיות כמנהג הילידים וגורב תחתם גרבי פסים ארוכות כמעט עד הברכיים.

למזלי בטחון עצמי, לפעמים חסר הצדקה, מלווה אותי רוב חיי, כל מה שנזקקתי לו הייתה קצת אמפטיה כדי למהול בה את המבוכה, מצאתי במהירות את העניים של גבר לטיני, במאי סרטים דוקומנטאריים שהגיע לכאן לפני חדשיים מונצואלה. הוא הביט  בי במבט שעזר לי להבין שזה באמת מצחיק, אבל בחייך, לא צריך לצחוק מהמקפצה.

ביום השני כבר צחקנו ביחד, חוואן ואני, ואפילו אבא יפני העלה חצי חיוך שהבת שלו עשתה חרקירי על דופן המשטח.

יש משהו בריא וחזק ביכולת לצחוק עם ועל הילדים שלך, יהלי מביט בי כל פעם שהוא נופל מרים אגודל  ומחייך, גוני פשוט קם, מנער את שאריות הקרח וממשיך הלאה לקראת הנפילה הבאה. חשבתי שזה יכול להיות טרפויתי להורים בעידן עריצות הילדים, לראות אותם חוטפים פעם אחת כמו שצריך.

הלוואי שגם אנחנו נוכל להתאושש כל כך מהר מכל נפילה, פשוט לקום ולהמשיך להחליק על משטח הקרח האין סופי של החיים. כי אפילו מה שנראה כל כך זר ועלוב לרגע הזה יכול להיות בדיוק מה שמתאים לנקודה הבאה.