שביל מספר 4 לעולמו של אלוהים-- פוסט של גלעד

מערבולות שמבקשות לא להניח לשגרה לתפוס מקום מסתחררות סביבי, הילדים עוד בחופש הגדול והאנרגיה משתוללת, סה"כ הרבה כיף וזמן ובעיקר תשומת לב אמיתית, עבה ונדיבה במיוחד עוטפת את מערכות היחסים שלנו. אני זקוק לקצת שגרה, כדי לווסת את עצמי, להיות מכוון, מדוייק, כלפי המציאות שאני יוצר לעצמי כאן, להזהר לא לפעול בדפוסים, של עוד מאותו הדבר. הרי הוויית החיים כעת היא כחומר ביד היוצר

 הלידה שמתקרבת ובאה, כבר מייצרת אצלי בראש רעשים ועשן פריך, כמו רכבת שניתן לשמוע מעבר לעיקול, היא עוד לא הגיע לתחנה, אבל כולם כבר עם היד על ידית המזוודה. התכונה מורגשת, מרגשת, משמחת ומפחידה כאחת. כמו שלימדו אותנו שלוש הלידות הקודמות מדובר בפרידה כואבת, הכוללת ניפנוף ממחטות מקצוות הרציף, מהמציאות שאתה רגיל אליה. לטובת עליה לקרון חדש שלוקח אותך אל המקום שבו אתה לומד שהלב שלך יכול להתרחב למיימדים חסרי הגיון. עד כדי הכלה של יצורונים כעורים, חסרי יכולת הנעה עצמית וחוש יזמות בסיסי, שנותנים לך בתמורה לשעות השינה שלך את היכולת לשמוח מקולות של שיהוק וגיהוק (לצערי, גם אחרי שלושה ילדים, אני מתקשה להבין את ההבדל ביניהם).

 הבקרים הם הקסם ששמור לי בינתיים, אני יוצא מוקדם, לרוב כולם עוד ישנים והולך אל היער, מתכנס אל השביל המרכזי ממש 3 דק מהבית, ואז אחרי כמה מאות מטרים של אוויר צלול מהול בטל בוקר רענן, בוחר שרוול יער מעובה וצר במיוחד. הוא מוליך אותי כמו מגנט, לפעמים באפילה גמורה (צפיפות העצים כאן לא תיאמן), ומשליך אותי לאחר כמה מאות מטרים לשביל מרכזי אחר או לכביש או שדירה. אני נעזר בכושר הנייוט וההתמצאות במרחב שלי (שזה אומר חיפוש אינטנסיבי אחר נפש חייה המהלכת בסביבה ובקשת עזרה בקול הכי חביב שאני מסוגל להפיק בבוקר), פעם אחת חשבתי שאני מבין איפה אני נמצא, וזה כמעט נגמר בקרוז לאלסקה.

דרך ההליכות התכופות הללו לאיבוד, אני מבקש לשחרר משהו, עוד לא הבנתי מה. אולי שאלך באמת לאיבוד אבין

 ההליכה ביער מזכירה התבוננות פנימית אינטנסיבית, כמו רפלקציה שלא עושה הנחות. ישנן שדרות עצים רחבות, שנותנות לאור לחדור אותן או אפילו לשחק בהן תפקיד ראשי, הם נעימות לך, שלא לומר מחמיאות, אתה מהלך בהן וחש ביטחון ביקום ובעצמך. ויש אזורי דימדומים, מקומות שאתה שואל את עצמך האם אתה באמת רוצה להכנס אליהם. במרחבים של יער אמיתי, כמו שאני לומד לדעת, יש גם פינות מרתיעות, לא רק שאינן מזמינות, אלא גורמות לך לרצות לברוח, אצלי הם מייצרות קרב פנימי, מעין מבחן אומץ שאני מקפיד בינתיים להכשל בו (זה אומר שאני מרגיש את הדופק שלי מואץ, העישונים מתכווצים ואז באופן ילדותי אני מתמלא פחד כמאי, כזה שגרם לי (!) פעם אחת אפילו לרוץ).

אולי זו המכשפה של עמי ותמי, אולי מכלול הסיפורים מהיער הטבטוני, ואולי הסודות השמורים ליערות  החושפים את העובדה שיש סודות בנפשך שלך, מקומות שעוד לא בשלת להלך בהם.

 לפני כמה ימים גילנו, לילך ואני את שביל 4. הורדנו את הילדים בכנסיה (שווה פוסט עצמאי, זה היה שבוע שבו הילדים למדו שהמילה של יישו זו מילה, הכינו ללילך צמיד עם צלב ועליו חרזו בחרוזים של ממש את צמד המילים "אל תירא" ובעיקר שרו שירים על הכניסה המדהימה לדרך המיוחדת שמובילה לעולמו של האל.

 לילך ניצלה את חוסר האוריינטציה שלי + מה שהיא חווה כמשבר כלכלי משפחתי ורשמה את הילדים לשלוש שעות ביום לקייטנה הכי זולה באיזור – הכנסיה שליד האוניברסיטה! הזוי. ללילך הצדקות רבות לעניין, אשאיר לה להרחיב בנושא. אוסיף משפט על מנת לאזן: שנכנסנו לרכב ביום האחרון של אותו השבוע, יהלי אמר שהיה כיף לשחק ולהשתולל, אבל הייתה חצי שעה ביום שבו קשקשו משהו על אלוהים, הוא החמיץ פנים שעטו ארשת מתנשאת במקצת, ושאל אם מישהו באמת מאמין בשטויות הללו). נוצרו לנו שעתיים עד לפגישה עם המיילדת (עוד דבר מוזר. בארץ, הפגישות הקשורות למעקב הריון קצרות ויקרות, מבוססות בעיקר על טכנולוגיה חדשנית בהם אתה רואה, שומע, ממשש ומנהל שיחות סקייפי עם העובר. כאן מעקב הלידה הוא שיחת נשים ארוכה ומתישה שנדמה שאין לה דד ליין, הכלי הטכנולוגי ביותר הוא סרט מדידה של חייטים מהמאה שעברה וחיוכים. ולקינוח עוד קצת שיתוף בתחושות), בקיצור בזמן הזה, בין העיסוקים השונים, מצאנו לעצמינו שעתיים לרדת בשביל מספר 4. מדובר בירידה של מה שנראה (לפחות בעליה), כמאות מדרגות תלולות שנבנו בתוך היער והן מובילות לחוף הים, מאז תאילנד לא ראיתי מחזה יפה כל כך, הרים, עצים, חוף קסום וריק מאדם

  בכלל החופים כאן שמורים להפליא, ראשית הם נטולי פלסטיק, הכל טבעי, יושבים או נשענים על בולי עץ ענקיים. נפגשנו לפני כמה ימים עם מט וסלינה, חברים קנדיים נפלאים שהשיחה והקשר זורמים איתם מעבר לכל הבדלי התרבות המדוברים. כל אחד פרש את מרכולותו על המרבד, שהבחינו בשישיית הבירה שהוצאנו, מהרו להסתיר אותה, אסור לשתות אלכוהול בחוף. מצאתי את עצמי שותה בירה שאני שוכב תחת בול עץ, מסתתר מעיני האנשים. טעמו של אלכוהול אסור וקר  משובח שבעתיים. מתברר ששביל מספר 6 מוביל לחוף נודיסטים, שמענו עליו הרבה סיפורים, על עולם הפוך, שכמעט כל האיסורים החברתיים מותרים בו. ב 12:00 נערכים שם שיעורי יוגה. עוד לא החלטתי אם אצטרף, בכל זאת אני צריך לבנות כושר לפני שאני רואה סבתות עירומות מבצעות את תפילת השמש או נותן להם לראות אותי בתנוחת הכלב הישן.

היום רכבתי לשם וירדתי לבדי לחוף. ההתבודדות שהחוף הזה מאפשר מוקדם בבוקר פשוט קסומה, מצאתי את עצמי מביט על שקנאי, עוקב אחר מלאכתו, שחפים דאו מעל הים הרוגע, כמעט נרדמתי מרוב שלווה ואושר. נדמה לי ששביל מספר 4 הוא סימן דרך חשוב במסע שלי כאן. ואולי ברגע שאוכל לעלות את גרם המדרגות הזה בנשימה סדורה, יתחיל שלב חדש ומפתיע

 אנחנו לפני נסיעה לאיי ונקובר, בחרנו באי שמרחק השייט אליו לא ארוך, נעלה עם הרכב למעבורת ומשם לקמפינג. אנחנו מכינים את הציוד, שקי שינה, מזרון מתנפח, ממש מרגש. שמענו מזוג רופאים ישראלים שהם יהיו בסביבה, לפחות יהיה למי להתקשר אם לילך תלד הפעם מוקדם מהצפוי. לפני שבועיים בילינו סופ"ש ארוך בוויסלר, המקום בו אירחה ונקובר רבתי את אולימפיידת החורף לפני שנה. מרחק שעתיים מהעיר והירוק נראה ירוק מאוד, אגמי מיים מתוקים, מפלים מדהימים, סיור במכרות פחם, תחרות אפניי שטח במסלולים הרפתקניים במיוחד. השיא היה הפעם בדייג, יהלי הצליח, בעזרה קלה שלי, לדוג דג בגודל בינוני. ההתרגשות אחזה בכל. למחורת שהייתי צריך לנקות ולטגן אותו, היא קצת פחתה, לפחות בחלק שלי. יהלי ליקק את האצבעות.  החקה וציוד הדייג הם עכשיו חלק ממטען הרכב שלנו.

אני מנסה לחיות כל יום לעצמו, זה קשה. אני מורגל במחשבות לטווחים ארוכים. הליך השנוי של אורחות החיים כמו שוקע לאיטו לתוך ההוויה. נותר רק להינות מהרגע, להישען חזק על הכישרון לאושר, ולתת לזמן זמן לחבר את שלל המסעות למשהו שאפשר לכתוב עליו בלי להזדקק לכל כך הרבה סוגריים.