כמה אנקדוטות

סתם כמה אנקדוטות...

. 

ריצה-: חזרתי לרוץ, ריצה זה בשבילי תחילה של סיפור אהבה שעוד לא ברור לאן יתפתח, ומכיוון שהפסקתי

 בחודש שישי כלומר 5 חודשים נטולי ריצה, ומכיוון שאני אוהבת לרוץ בחוץ והקור לא מעודד, לקח לי זמן לעבור את המכשול...ניסתי שילובים שונים של בגדים: עם מעיל- חם מידי, בלי מעיל אני קופאת עד שהגוף מתחמם, בסוף נמצא הפתרון של עם כובע צמר, אפודה קלה (מאיה אמרה לי שבנות הפרוור הטאווסני שבו היא גרה רצות ככה ולמחרת מצאתי אפודה כזו בארגז הבגדים בחדר הכביסה, אני והיקום מתקשרים...) וידיים בתוך השרוולים. ריצה היא המקבילה הפיזית לכתיבת תזה נראה לי (ואני לא אלך בעקבותיו של הרוקי מורקמי וארדים את שארית הקוראים...) ולרוץ בחוץ בנופים המקסימים, תוך כדיי שאני חושבת לי, מתאמצת בקטעים הנכונים (כמיטב המסורת הפרוטסטנטית: אין הנאה בלי מאמץ...) ובנראה לי שעליתי על המסלול (משחק מילים סמי משעשע)

אקדמיה-:(  סליחה על הפיסוק השגוי המחשב מסרב לעשות מקף),  אני מגישה את עבודת הסיום הקורס, או יותר נכון מתכווננת להגיש אותה. אני מנסה כבר להגיש אותה כסמי הצעת מחק כדי לזרז תהליכים במסלול המאוד מובנה שכאן. בכל מקרה הלכתי למורה שלי לבקש אישור לשנות את העבודה לשם כך ותוך כדיי הזכרתי שהצחיק אותי לקבל ציון אחרי כל כך הרבה שנים. 86-88 לכל המתעניין, ובאמת לא היה לי מושג האם זה טוב או רע, בתארים המוקדמים תמיד קיבלתי יותר, אבל הסרגלים משתנים, בכל מקרה באמת שלא הזיז לי הציון ובכל מקרה אני עושה את המיטב מבחינתי (זה היה יכול להיות מביך מאוד לאחר שנתיים בחממה לגלות שאני מונעת ציוניים....). בקיצור לאחר שהעליתי את זה קיבלתי הרצאה של חצי שעה על הציונים ואיפה אפשר להתלונן וכולי. ניסיתי 4 פעמים לעצור ולהגיד שממש לא איכפת לי מהנושא. רק שחזרתי הביתה גלעד (וחבר קנדי אישר) שבתרבות העקיפה שפה זה היה נראה שבאתי להתלונן על הציון, אלוהים אדירים!!!

ילדים: יהלי עבר את הקושי הראשון של הקריאה באנגלית (שפה ראשונה של קריאה כי עברית הוא לא ממש למד בדמוקרטי ומה שהוא יודע זה ממה שקלט מהאוויר). בכל מקרה, מעולם לא הטרידה אותי הקריאה כשלעצמה כי יהלי מכל ילדינו עם כשרונותיהם המגוונים, בלי עין הרע לא נטול אינטליגנציה, אבל הטריד אותי חוסר היכולת שלו לעבור דרך קושי (פרוטסטנטית כאמור...). בבית הספר הזה המטרה המוצהרת היא אוריאנות שפתית. הופך את האגנדה לברורה ונחוצה בבליל שפתי שיש להם פה. בכל מקרה התחלנו לקרוא כל ערב, וביומיים האחורונים הוא מבקש לשבת על המדרגות ולקרוא שם אחרי כיבוי אורות, מתחיל לקרוא יותר מהר ולהנות יותר...כייף לראות את זה. הטריד אותי האם הספרים ימצאו מקום בעולם הויזואלי בו הם חיים, מקווה שזה ישרוד..

.

תיאה- : סתם כמה משחקי מילים משעשים בעברית אנגלית שסיגלה לעצמה...היא מחוברת עם שרוך ללואיז החברה כך שיש לה צורך מתמיד באנגלית...מדהים לראות איך הם משחקות ואיך הם  מתוחכמות ביחס לבנים (כל היום משחקי כוח והיא ככה וההיא ככה, לא זוכרת את זה מיהלי ותמיד הייתי מופתעת מהתחכום של הגר שהייתה נראית לי מתוחכמת פי 50 ממנו, עכשיו אני מבינה שזה גם הבדל מגדרי...). 

חזרה לנושא: לילך: את מי את אוהבת במשפחה? תיאה: אותך ואת נינה רק את הבנות ולא את אבא וגוני ויהלי הבנים. לילך: ואת לואיז? תיאה: כן , גם היא בנה...(יעני בת)

.

תיאה: שאני אהיה אמא את תתני לי ללבוש את הבגדים שלך כי לא יהיו לי בגדים. לילך: שתהיה גדולה תוכני לקנות בגדים לך ולמשפחה שלך. תיאה: כן אני ואבא גלעד נקנה (אדיפלי?

תיאה: איפה המתנות שקיבלנו אתמול בספורט שלך? (פרשנות-: הייתי לי מסיבה במחלקה שחילקו בה מתנות לילדים, לא יעזור שנתיים של ניהול החממה, לימודים , מבחינתה אני עושה ספורט....

נינה: לנינה יש מטפלת כאמור, עד כה כל המטפלות האהובות שלנו (נשיקות לקוראות), היו צעירות,, מוכשרות, בדרך ללימודים או קריירה אחרת, שטיפלו בילדים וזהו ושקיוותי שההורות שלהם תושפע ממני, להבדיל מהמטפלות יודעות הכל...עכשיו יש לנו את דלי, מקסימה ונעימה, אבל מהפיליפינים, עזבה ילדים ולא ראתה אותם כבר 3 שנים. חוסר השיוויון במצב שלנו כל כך גדול ולא ניתן לגישור. בכל שנייה שהיא לא עם נינה היא מנקה, מקפלת, עושה כביסה. כמובן שזה נעים ונוח (גלעד ניצל מניקיונות יום א- שכל כך שנא...) אבל יש בזה משהו צורם ומביך. אנחנו כמובן הכי נחמדים ונטולי דרישות אבל  ההרגשה שיש לך מישהו בבית שעובד בשבילך, והוא לא פשוט צעיר בכמה שנים בדרך לאותם חיים שלך, אלא בממקום ומציאות חיים אחרת לגמרי זו הרגשה לא נעימה בבסיס (ואני מקווה שהיא לא תשתנה כי משם נובעת הנוחות שמובילה לשקיפות...

יאללה חזרה לעבודה המונה דופק

חנוכה