החורף מציץ מאחורי כתפיו הדקות של הסתיו. עלים בשלל צבעים מכסים את פני הארץ, את הרכבים, רכסי ההרים (שמתחילים להיצבע לבן), השדרות רחבות הידיים, את השבילים הצדדים המובילים לים. את גומחות העצים המועצבות בקפידה, את גדירות הבתים ואת פנסי הרחוב. עד שנדמה שהמרחב האורבני כולו יטבע בשלכת. משחקי צבעים מתנהלים ללא הרף בשמיים, תכונה רבה מורגשת, אך נראה שבימים הקרובים האפור ישתלט על המרחב השמיימי של העיר הירוקה. הכל מתנהל כקרב ידוע מראש. ובכל זאת מרגש ומותח כספר פתוח.
אני נלהב מעניין ארבע העונות, יש קסם בתחלופה הזו, ברקמת החיים הדקה והשקופה של הטבע, במוכנות שלו להרכין ראש על מנת להתחדש. להתפשט, לעמוד חשוף אל פני השמש שמענה אותו במיעוט קרניים חשופות, מאיטה את תהליך הפוטו – סינטזה, עד אבדן חושים, עד איבוד הקשר הבסיסי לעץ החיים וכניעה מוחלטת לעוצמת כח המשיכה ושריקת הרוח.
היכולת לשחרר היא התנאי והמחיר להתחדשות של הטבע, ולא רק שלו. המוכנות להיחשף קבל עם ועולם, להתעמת עם הפחד הפנימי שמא לא יישוב האביב כסדרו, לעמוד איתן אל מול פחד המוות הניצחי, שפוגש אותך בעודך בחיים, מקרב אל שפתותך חופן עפר ארץ מתקתק, חושף אותך לרוח ששורקת בתוככי עצמיותך, עד שאתה שומע את הפחד זוחל בעורקיך. מלנכוליה של סתיו מקרבת אותך לתחושות הבסיסיות ביותר, מעמתת את הנרטיבים השונים עם המציאות העירומה.
כי האדם, עץ השדה. חשוף לרוח, לעונות השנה, לתהליך של כמילה וליבלוב. לעוצמת הקשר, לזרות ולניכור, להשלכות של פנים וחוץ, לדמיון הכואב שביניהם. אני הולך בין העלים, שואל את עצמי האם גם כוחות הטבע מתחלקים לשתי המחנות העקריים שאליהם משתייכים בני האדם האופטימיים. מחנה אחד הוא אוטופי, מאמין בכוחו של המין האנושי, מלא תשוקות, תקוות, כמיהות. סחוף געגועים לעתיד אחר. האחר מלא כוונות טובות אך ניחן בחוש קיומי מפותח, חמוש בכאב, מכיר בחולשות האנוש. כל שהוא מבקש, הוא לעקב את הקריעה. הקריעה היא הדין לגביו, נקודה מהבהבת על מסלול שאין דרך להימלט ממנו.
תוך כדי כתיבה, אני שם לב שאני כלוא בין שתי ספרים, לא מזמן סיימתי את נוילנד, האחרון של אשכול נבו,שצופי ואהוד השאירו כאן בנוסף לשמחת המפגש ותוגת הפרידה. ספר שקשה להרפות ממנו, לפחות בחצי הראשון ושוב לקראת הסוף. ולפני כשבוע חזרתי לקרוא בקובץ המאמרים והשירים של אבא קובנר, שמוקי צור ערך עשור לאחר מותו של קובנר. אחד כותב מתוך כאב העולם אל תוך מערכות היחסים והשני מנסה לתקן את השבר ביחסים תוך ניסיון לתקן את העולם. אחד טווה מלים מתוך כמיהה לקשר, מתוך רצון לחווייה מקבילה של חיים, דחף להיות בשתי מקומות בעת אחת. נהנה מההקבלה של ניסיונות חברתיים מגוכחים למחצה למערכות יחסים קלושות וכואבות. כותב מתוך דחף וחלום. והאחר, צופן שדרים בבקבוק ושולח אותו בחוסר ביטחון מסווה הייטב אל ים ליבותיהם של הקוראים, מונע מתוך כאב אישי עצום וכותב על מנת לנסות להצליח לחיות ולו רגע אחד בהווה, מבקש למהול את כאביו בכאבי העולם, להעלים את הזכרונות הכואבים שמסרבים להרפות. לבסוף, שניהם מעוררים אופטימיות עם דוק של עצבות קיומית. הייאוש הוא האב הקדמון של האופטימיות הניצחית.
כמוהם כך הסתיו במיטבו, יוצר אקלים מבולבל של תנועת נפש חופשית, לא בהירה, לעיתים גם לא לעצמה. מתעל עצמו בדרכים עקלקלות, שהופכות את המובן מאילו לחידה. מעודד את הסודות הכמוסים להיחשף, להניח את אלבום התווים ולאלתר עם הרוח. אם רק תעז להקשיב תאחז בך אופטימיות כאובה, הפכפכה, חייכנית ודואבת.
כאבי גב פגעו בי לראשונה בחיי, הרופא אמר שזה הגיל (בחיי שזה היה מבהיל), ותהליך שחיקה שנובע מהברך הפגועה שלי, המתנה היקרה ביותר שנתתי לצה"ל, הוא מצידו לא טרח להחזיר לי טובה.
עשרה ימים של כאב חד ועמוק, גרמו לי להעריך כל בוקר סתווי של הליכה סתמית ומהורהרת. מעצבן אותי שגם אצלי זה עובד כך, אבל לעיתים אתה לומד להעריך דברים בדרך הקשה.
נינה מפלסת את דרכה למשפחה וללבבות, היא עשתה דרך ארוכה בשבעה שבועות. נדמה שכולם הולכים שבי אחריה (רק תיאה הולכת שתי צעדים יותר מידי). אני חש את כובד משקלם של יהלי, גוני ותיאה בעיקר בקצוות של היום, אך לפעמים גם בשעות אחה"צ. יש רגעים, דקות חטופות שאני מרגיש בהן זר בחיי. העומס הרגשי והפיזי מאיים להעכיר את מצב הרוח שלי (ולפעמים גם טורח לקיים), אבל הרגעים הללו עוברים מהר לשמחתי. בחלקו הארי של הזמן אני מאושר, מביט בילדים בהשתאות ובהתרגשות שרק ילדך שלך יכולים לעורר בך. נפעם מההתפתחות שלהם, מהשונות והייחודיות שלהם, מהיכולת שלהם להתמודד עם קשיים, מהקלות בה הם יכולים לשמוח. יהלי שקוע במסע החברתי, מגדל שיער שמכסה את העניים, אוהב ללבוש שחור, מתחיל את גיל ההתבגרות (כולל ריבים עם ההורים ולא כולל פצעים בנתיים), מוקדם ממה שצופים הספרים. מתגעגע לדי אן די בארץ ומגלה את המורשת הקנדית של המשחק. כל שבוע אני מלווה אותו בשעות הערב לחנות משחקים ביזארית במערב העיר, שנותנת בימה למפגש הפסגה של פרלמנט החנונים מצפון אמריקה. יהלי וילד נוסף בן 10 משחקים די אן די על גבי לוח מוזר עם קבוצת מבוגרים המשוגעים לדבר. כל זה בהנחיית בחור סרבי גאון מתמטי שמגיע חמוש בפפיון וחיוך דקדנטי. גוני עוסק שעות רבות באמנויות שונות, מתחזק מאוד בכדור רגל (במשחק האחרון הכניס 7 גולים וזיכה אותי במבטי קנאה מצד ההורים של הקבוצה היריבה שבאו ללחוץ את ידי בהכנעה בסוף המשחק). ובעיקר מתברג למקום של המשקיף, היכולת שלו להתבונן מרשימה, יש בה הפסד אבל גם רווח גדול. הוא רגיש מאוד וחש אחריות אישית על המצב הכללי והכלכלי ("אני לא רוצה שוקו חם ועוגייה אין לנו כסף לזה"). תיאה מאזנת את גוני ואת העולם. הילדה הזו נולדה עם יכולת לדעת מה היא רוצה ועם יכולת לכפות זאת על סביבתה. היא מצחיקה עד דמעות, אמיצה והמימיקה שלה הורגת אותי שהיא מסבירה לי דברים בקול מורי, אין ספק מי שולט בכיפת המשפחה. רק נינה מוציאה אותה משלוותה והיא יכולה לחנוק אותה מאהבה (או לתת לה לנסות ללקק סוכריה על מקל – לילך כמעט התעלפה שראתה את זה מתרחש מול ענייה).
כמו שהבטחתי לעצמי אני מתמודד עם חלק מהחולשות שלי בלי לעקוף אותן. התחלתי ללמוד אנגלית בקבוצה הכי הטרוגנית במערב. דר' לכימיה מסין, רופאת ילדים מטיוואן, מכונאי מגרמניה, מתכנת משחקי מחשב מצרפת, צעירה בת 25 מסיביר, בנקאי מהונג קונג ועקרת בית מקוראה הדרומית. טירוף של תרבויות עם שלל מבטאים שממצאים את האנגלית מחדש יחד עם מורה שהיגרה לפני 20 שנה ממוסקבה ועוד מסתגלת למערב. המסע האמיתי של הקורס הזה הוא להבין מה כל אחד מהמשתתפים אומר באמת. הקורס מיועד לדוברי אנגלית ברמה גבוהה, אבל הצלילים בהם כל אחד מבטא את אוצר מילותיו החבוט גורם לכל משפט פשוט להשמע כמו חידה. ויש גם התקלויות מהרמה התרבותית, רופאת הילדים גרה ממש לידינו, בעלה הוא חוקר מוח מפורסם בארצו ומלמד בבית החולים של האוניברסיטה. הצעתי לה שניסע יחד לשיעורים (מרחק 30 דק נסיעה מהאוניברסיטה), היא הביטה בי כאילו בקשתי ממנה להוריד את החולצה במסדרון ואמרה שבעלה לא יאשר זאת. למחרת חזרה ואמרה לי שאם נמצא אישה נוספת שתסכים ליסוע אתנו, בעלה ישמח לשקול את הרעיון. אני עוד מחפש מתנדבת....
אמא שלי בקרה אותנו וחווינו יחד את השלג הראשון והרבה בישולים מהולים באהבה. בכלל ביקורי הסבתות והסבא היו מופלאים. אין דבר בריא לילדים ולהורים לחיות בסביבתו יותר מהאהבה שאינה תלויה בדבר, שעדיין מפעמת בחלל הבית שלנו וממתינה למילוי המצברים מחדש בהזדמנות הראשונה.
 |
| ההר המושלג- טיול עם מאט |
 |
| בסטנלי פארק מקושט לכריסטמס |
 |
| הפעלת חנוכה לכיתה של יהלי |
 |
| במוזאון המדע |
 |
| גוני שחקן מצטיין של העונה בכדורגל |
נדמה שהחורף כבר כאן, בייבי סיטר חדשה מצטרפת למסע שלנו, מאפשרת ללילך להזכר איך כותבים עם שתי ידיים ולי לנשום חזרה אוויר של פנאי. המשפחה שלנו מתחזקת, המון שעות יחד, הרבה ספרים וקריאה משותפת, ארוחות ערב על בסיס יומי. ושקט. שקט ושלווה חוזרים לקחת חלק בחיי .אני יודע שזה התנאי הבסיסי להתחדשות, ומקווה שאני יודע מה לעשות עם זה.
