אביב הגיע פסח בא

אביב הגיע פסח בא...

היום במהלך ריצה ההכתרה שלי לרבע קנדית, ריצה תוך טפטופ מתמשך, נזכרתי ששוב לא כתבנו המון זמן...הימים חולפים, מזג האוויר מתבהר ותכף תעבור שנה להגעתינו, אז מה חדש?

שנת הלימודים האקדמית נגמרה רשמית, הגשתי את עבודת הגמר ועכשיו אני מקווה להתחיל להתעסק בצורה יותר רצינית בהצעת מחקר לפני שהילדים מסיימים את בית הספר, יתחיל הקיץ ונהייה מחוייבים למלא אחר מצוות הטיול. אנחנו מתכננים טיול של חודש לרוקיס ומשם לילוסטון בארה"ב ולקינוח שבוע על וונקובר איילנד, סיבוב פעוט של כמה אלפי קילומטרים בדיוק כשנינה מפתחת סלידה מנסיעות.

בנתיים אנחנו צוברים עוד רובדי שייכות ועדיין חסרים רבים אחרים, הכי קל לראות את זה על הילדים. עם בוא השמש הם מבלים שעות ארוכות בחוץ, כזכור אנחנו ממוקמים על גינה ענקית ומלאה ילדים, אם בקיץ שעבר אנחנו היינו צריכים לשעשע אותם, בקיץ הזה הם בתוך חבורת רחוב עליזה רב גילאית ותרבותית. מזכיר קצת את הילדים של שכונת חיים רק בכל מיני צבעים וצורות, תופעה נכחדת בעידן הדיגיטלי ובכל זאת מנצחת גם את המחשב והאייפד. היום לדוגמא, יהלי הגיע ב12:00 מחבר נפאלי שהלך לישון אצלו אתמול בספונטניות, ומייד יצא החוצה, גוני הצטרף אחרי אימון הכדורגל ועכשיו שמונה בערב ולמעט הפסקה קלה הם עדיין בחוץ נעים בין כדורגל להוקי. יש אבא אקטיבי (ואקטיביסט- הם תמיד נוטים להתמסרות יתרה בקלה כבחמורה), אב לילד יחיד שאוהב כדורגל שמארגן על דעת עצמו כל יום טורניר. כבר פיתחנו ידידות, ועבור הילדים הוא הפך לה- אבא בה- הידיעה (אל מול המודל שלהם שרק מנסה לברוח ממשחקי כדור בכל דרך אפשרית), אני שוקלת לוותר על קייטנות הקיץ ולהרשם כמנויה אליו. 

גוני מכונה בפי ילדי השכונה ליטל מסי, ולראות אותו משחק מול ילדים כפולים ממנו בגיל ובגודל זה לא להאמין שמדובר בילד חסר ביטחון בכל תחום אחר...לאור הדומיננטיות של הכדורגל בחיינו- קימבנו את הילדים ליומולדת משותף כולל משחק כדורגל אימתני ובתקופה שמימי פה (שיחוק המאה!). 

הגינה מחוץ לבית

חוץ מבחוץ גם פה שולטים האיפד והמחשב (דווקא האקס בוקס שוכב שומם רוב הזמן), יש רגעים שבא לי לקחת אותם ולזרוק את כולם (חוץ מאת המק שלי שמשמש רק לדברים חייוניים כמובן...). תמונה טיפוסית היא הילדים חוזרים מבית הספר, רצים למחשב, אני: מה קורה איך היה בבית ספר? הילדים: דממה. אני פונה לגלעד, לדוגמא: מה העניינים אין לנו כלום צריך לעשות קניות. גלעד: כן ברור. לאחר חמש דקות גלעד אלי: אין כלום צריך לעשות קניות. מזכיר את הקריקטורות של פעם של הגבר המכוסה בעיתון בזמן שאישתו מתנה בפניו את צרותיה, רק כפול 3 גברים בגדלים שונים אבל במידת ניתוק דומה.

חבורת הכדורגל בימולדת

סנו שואיינג

חוץ מזה היה פה את כנס החינוך הגדול בעולם, היה מעניין בהרבה רבדים. הלכתי לשמוע כמה מגוראי החינוך ולחבר פנים לכתיבה (מיקל אפל, פיטר מקלרן, דבורה בריצמן, פאטי לדר ועוד ועוד). די מטורף לראות אלפי אקדמאים רצים ממקום למקום במרדף אחרי ההישג הבא, ובתוך סמי איים של תכנים מרתקים ורדיקלים. הייתי בקבוצת עניין של פאולו פרירה ושל מרקסיסזם. הרצאת הפתיחה הייתה של חוקרת מאורית שכתבה ספר ידוע (בתחומה) על הקשר בין המטודה המחקרית המערבית לקולוניאליזם. בכל מקרה, בתוך אולם מלא מפה לפה, היא הרצתה כולל כל החבילה של ברכה מזקן השבט, שירי מסורתיים, וטקס הענקת שמיכה. אני כבר התרגלתי לזה במרחב כאן (אם כי בהקשר הישראלי בפעמים הראשונות שהיכירו והכירו והיכירו באינדיגינס כבעלי הקרקע התרשמתי, בפעם החמישית התחשק לי להגיד להם, יודעים מה קחו את ההכרה, ותחזירו את האדמה- היא שווה מיליונים מיותר לציין...). בכל מקרה זה הפעמים היחידות שאני ראיתי סוג אחר של שיח באקדמיה, ומי שלא נחשף לו (זה מאוד קנדי) היה בשוק מוחלט.

המרחב האקדמי כאן מאוד מעניין וגם מאוד תחרותי, ואני מרגישה קצת מרחפת בו.  לאחר שלא התקבלתי להתנדב לארח בכנס (כך לא הייתי צריכה לשלם כניסה), הזוי ככל שזה ישמע (על מה נפסלתי???), הגשתי עצמי סתם כריבאונד לפרה- כנס. מסתבר שלפרה-כנס הזה שהרבה יותר קשה להתקבל אליו דווקא התקבלתי, וכך יצא לי לפגוש חבורה של דוקטורנטים אמביצוזים וממוקדי מטרה ונראים קווירים למדי. באיחור מה הסתבר לי שנכנסתי לכיתה הלא נכונה לסמינר של שיוויון בהקשר המגדרי.....אבל היה מעניין-  וכבר נשארתי בקבוצה השגוייה עד הסוף.

מה עוד? עברו שלל רגלים וחגי לאום, כיהודים דמיקולו שבונים על הסוציליזציה הישראלית שתעשה לנו את העבודה, הילדים לא גילו עניין מיוחד. למזלנו יוסי הדוד היהודון הגיע לפסח והתאמן עם תיאה על הקושיות כך שבסדר בזכות הזיכרון שלה והכשרון הדרמטי היא הפילה את כל הנוכחים מהרגלים (הזמנו למשפחה יהודית שעשתה לנו בית ספר באיך עושים סדר מדליק לילדים, לאחר שהיינו שבוע בחרדה מאיך נשרוד את הערב...). 

על יום העצמאות דילגנו, הייה אמור להיות אירוע במרחב הישראלי פה שבוטל עקב גשם (שכיסה גם על חוסר כח כללי נדמה לי).

אירוע לילה ביער השכונתי

תיאה ונינה גדלות ופורחות. נינה תכף בת שבעה חודשים התגלגלה פעם אחת לכל כיוון ולא יספה (סימן ראשון ללקות למידה, פלוס מיקומה הנמוך בשרשרת המזון, יש לקוות שתשמור על מראה הג'ינגי החינני). אלב היא אוכלת המון ובתאבון רב ומתוקה מאוד.

תיאה ולואיז הותכו ליצור היברידי ומשעשע, כשלואיז אחראית על הקוגניציה ותיאה על הדומיננטיות. אתמול תיאה כתבה את השם שלה בפיזור אותיות: ל-ו- א- ו-ז....ומאידך לואיז תחת דיכוי החוקים שתיאה מכתיבה (אם הייתי צריכה הוכחה שהיא שלי....) אבל הם צמד חמוד למדי ותיאה גם התחברה לעוד חברות ומבלה את ימיה בנעימות בלהשפיט את כולנו.

בשבוע הבא מימי בא, מאי מתחיל ואיתו אולי קיץ אמיתי...

נשיקות מכולנו

לילך 

האביב אולי? בפתח

תקופה ארוכה ארוכה ארוכה ללא כתיבה, החיים והעצלות אבל עכשיו שלג יורד בחוץ וגלעד נשלח ל10 ימים סדנת ויפאסנה לעשות ריסטרט למערכות (ברוטו 12 ימים של שלווה וריכוז ללא הילדים- נספרים ונמדדים לטובת בנק הימים המדומיינים העתידים שלי), כך שהשעה בשלה לכתיבה...

גם פה הימים חולפים בטיסה, מבית ספר, לחוגים, לסופי שבוע וחוזר חלילה. מרץ מבשר את בוא האביב שבמושגים קנדים מזכיר חורף ישראלי גשום במיוחד, אבל באופן מפליא אנחנו דווקא די נהנים. אולי שנים של שחינות ישראלית יוצרים כמיהה לאיזה חורף אמיתי ותחושה של עונות שנה מתחלפות ולא קיץ אין סופי.

snowing

אז גשום ורטוב, אבל יש גם הבלחות מבורכות של שמש, הילדים כמו ילדים הסתגלו היטב ומשחקים בחוץ בכל מצב (השיא נשבר לפני שבועים עת הם ערכו קרב מיים בחוץ בטמפרטורה הקרובה לאפס).

שוב למרות ההתנגדות העקרונית שלי אנחנו מבלים אחרי צהרים בסבבי חוגים, כל אחד התחיל מאחד, הוסיף אחד, כפול שלוש חד גדיא. אז יש החלקה על הקרח, גימנסטיק, דנד כמובן, כדורגל, וצופים (טפו) ועכשיו גוני גם מתחיל שחייה.

נינה ממשיכה להיות התינוקת בעלת המזג הטוב העולם, היא מחייכת בשמחה, התהפכה פעם אחת ופסקה (כנראה המשקל מכריע אותה- הילדה איך נאמר מלאה משהו...), ובאופן בסיסי מבסוטה.

תיאה מלאת קסם ומניפולציות כרימון, נעה בין להיות גדולה ללהיות קטנה ובעיקר מצוייה בשלב ההתפתחותי של עין תחת עין (אם נגעתי בה בטעות ביד רטובה היא תרוץ לכיור ותרטיב אותי חזרה).

אתמול היה לנו אירוע כמעט ונפגע כשתיאה הפכה לנינה קערת יוגרט על הראש  ושתיהן צרחו- זו מבהלה וזו מהבומבה...לאחר בדיקה שהראש של נינה במקום ושתיאה נרגעה חזרנו לשגרה, אבל היא מתעסקת לא במפתיע הרבה בתינוקות ובאוהב לא אוהב אותי...החיים פה מאוד משפחתיים, רגועים עד כמה שמשפחה מרובת ילדים יכולה להיות רגועה, ומתישים לעיתים.

הלימודים מהנים ומתישים כאחד, האוניברסיטה מציעה שפע הרצאות ותכנים בבליל אקדמי מעניין ומוגבל בו בזמן. אני על הציר שבין איזה כיף להיות קצת מחוץ לעולם, לבין איזה מרחב דברני ומרוכז בעצמו זה...הייתי לא מזמן בהרצאה על שיח (אלא מה) והיה חוקר אחד שביקר באמצעות שיח ילידי (משל של הקיוטי והעורב הדמויות של האינדיגינס), אחת שביקרה מזווית קווירית, פוסט פמיניסטית, ובסופו של דבר הכל נדחס לזרגון האקדמי שבולע הכל ללא הבדלי דת גזע ומין.

אני לומדת אצל מרצה מבריק, אנדרי מזוואי, פלסטינאי (שמסתבר שהיה גם ראש החוג לסוציולגיה באוניברסיטת תל אביב), מפגש מעניין (לא שעוסקים בכל המסביב באופן אישי- רק תיאורטי). באפריל מתקיים פה כנס החינוך הגדול בעולם ואני מצפה למבקרים ישראלים. האביב גם מביא עימו בני משפחה וחברים שהתכחשו לנו בחורף והילדים כבר בציפיה.

בנתיים השכרנו את החדר בקומה השלישית שאנחנו לא מנצלים בכלל לתקופות קצרות (אם זה יעבוד טוב אולי נמשיך ליותר ארוכות). בסה"כ אנחנו רגילים לחיים קומונלים...אז עכשיו אנחנו הורים גם למיקל גרמני חביב, שחיין מקצועי לשעבר, שכמו כל בן 20 לא שומעים אותו ולא רואים אותו, אבל הוא תוספת נעימה למרחב ומהווה אטרקציה (הלכנו לעודד אותו שוחה והוא בא לעודד את גוני בכדורגל).

התיידדנו עם עוד כמה משפחות ישראליות והעמקנו את הקשר עם החברים הלא ישראלים. תיאה וגוני ממש בני בית אצל חברים קנדים, וזה כייף לא להיות רק בתוך בועה ישראלית שכבר למדנו ביוסטון שהיא נוחה אבל לא מספיקה.

החיים במקום חדש מספקים שפע של הזדמניות לבחון את הנחות היסוד שלך (חבורה של תלמידי תיכון נכנסת לקפה השכונתי- כולם מלוכסנים- מה זו ההשתלטות הזו...), ולגלות כרגיל רכיבים גזענים או מקטלגים.

יש פה מכל וכל, אני מאושרת שהילדים שלי משחקים עם מוחמד ועם ילדים בצבעים וצורות שונים. חשוב לחוות מיעוט במרחב שכולו כריסטמס, או וולנטיין.

 זה לא גרם לנו לפתח סנטימנטים יהודיים פרט לקבלת השבת שהילדים דורשים בעיקר כדיי לאכול חלות הומ-מיד מקמח לבן (!), ותיאה גם כדיי להתיש אותנו למוות בבליל שירים. אבל קנדה כאחת המדינות היחידות בה הרב תרבותיות עוד לא מתה באופן רשמי היא מקרה מבחן מעניין. עשינו פרזנטציה על ישראל בכיתה של גוני כחלק מפרויקט רב תרבותי שמובילה המורה שלו. די מדהים לראות את המורים עובדים שם בסביבה רב לאומית ורב תרבותית.

הילדים בסהכ משולבים יפה, זה לא תהליך קל. יהלי ותיאה מקשקשים חופשי באנגלית גוני עוד בעיקר בעברית (לפחות לידי).

אבל לשייכות יש כל כך הרבה רבדים, מרמת הגאוגרפיה והפוליטיקה המקומית שאני בחוסר אוריאנטציה מוחלטת כלפיה, עד התרבות הדומיננטית והקודים שלה.

ויש גם את השאלה האם צריך לדעת ומה? בלחיות חיים לא מחוייבים לכל רמות ההבנה יש משהו מאוד משחרר, מצד שני יש בזה גם משהו מנותק ומכנה צר נמוך שהרי מה לקנות ואיפה לומדים הכי מהר...

 הפוגה לילדים- הכנת חלות- חברים- חוגים- ושוב ננסה לכתוב...יש פה בקומון בלוק המון פעילויות לילדים היום יש החלפת צעצועים והילדים מתגייסים בשמחה (הכלל אחד הולך אחד בא).

יש פה המון חנויות יד שניה, וחנויות שאתה יכול למכור דברים שלך, וגארז סיילים- מיליון אפשרויות לצריכה יותר מעודנת. עשיתי לנו הרגל פעם בחודש למכור את המעט שאנחנו צוברים ומה שהילדים מוכרים הם מקבלים את הכסף (כך בעודינו נפטרים מג'אנק אחד תיאה מביאה עוד 3 בובות שבורות לאוסף).

חוץ מזה התחלתי לרוץ לקראת הסאן ראן המרוץ שמבשר את השמש כך מקווים, 10 קילומטר. התחלתי לרוץ שעה על ההליכון כשאני מנסה להגיע בשעה שיש איזו סדרת מתח (מדהים שמיום ליום קשה לי יותר לזהות במבט ראשון האם זה פרסומת, תוכנית, פארודיה או ריאליטי..) בשאיפה להגיע ל10 בשעה. עכשיו אני עושה 5.7 מייל שנראה לי שזה לא מאוד רחוק אבל אולי כן- נסתרות הן דרכי השיטה בפארפרזה הפוכה על הסצינה מpulp fiction...

סופשבוע ארוך לפני אני הולכת לנצל את זמן התוכניות של הילדים לגנוב כמה דקות של שקט

נשיקות

החורף כמעט כאן- בלוג גלעד וגם כמה תמונות לא קשורות...

החורף מציץ מאחורי כתפיו הדקות של הסתיו. עלים בשלל צבעים מכסים את פני הארץ, את הרכבים, רכסי ההרים (שמתחילים להיצבע לבן), השדרות רחבות הידיים, את השבילים הצדדים המובילים לים. את גומחות העצים המועצבות בקפידה, את גדירות הבתים ואת פנסי הרחוב. עד שנדמה שהמרחב האורבני כולו יטבע בשלכת. משחקי צבעים מתנהלים ללא הרף בשמיים, תכונה רבה מורגשת, אך נראה שבימים הקרובים האפור ישתלט על המרחב השמיימי של העיר הירוקה. הכל מתנהל כקרב ידוע מראש. ובכל זאת מרגש ומותח כספר פתוח.

אני נלהב מעניין ארבע העונות, יש קסם בתחלופה הזו, ברקמת החיים הדקה והשקופה של הטבע, במוכנות שלו להרכין ראש על מנת להתחדש. להתפשט, לעמוד חשוף אל פני השמש שמענה אותו במיעוט קרניים חשופות, מאיטה את תהליך הפוטו – סינטזה, עד אבדן חושים, עד איבוד הקשר הבסיסי לעץ החיים וכניעה מוחלטת לעוצמת כח המשיכה ושריקת הרוח.

היכולת לשחרר היא התנאי והמחיר להתחדשות של הטבע, ולא רק שלו. המוכנות להיחשף קבל עם ועולם, להתעמת עם הפחד הפנימי שמא לא יישוב האביב כסדרו, לעמוד איתן אל מול פחד המוות הניצחי, שפוגש אותך בעודך בחיים, מקרב אל שפתותך חופן עפר ארץ מתקתק, חושף אותך לרוח ששורקת בתוככי עצמיותך, עד שאתה שומע את הפחד זוחל בעורקיך. מלנכוליה של סתיו מקרבת אותך לתחושות הבסיסיות ביותר, מעמתת את הנרטיבים השונים עם המציאות העירומה.

כי האדם, עץ השדה. חשוף לרוח, לעונות השנה, לתהליך של כמילה וליבלוב. לעוצמת הקשר, לזרות ולניכור, להשלכות של פנים וחוץ, לדמיון הכואב שביניהם. אני הולך בין העלים, שואל את עצמי האם גם כוחות הטבע מתחלקים לשתי המחנות העקריים שאליהם משתייכים בני האדם האופטימיים. מחנה אחד הוא אוטופי, מאמין בכוחו של המין האנושי, מלא תשוקות, תקוות, כמיהות. סחוף געגועים לעתיד אחר. האחר מלא כוונות טובות אך ניחן בחוש קיומי מפותח, חמוש בכאב, מכיר בחולשות האנוש. כל שהוא מבקש, הוא לעקב את הקריעה.  הקריעה היא הדין לגביו, נקודה מהבהבת על מסלול שאין דרך להימלט ממנו.

תוך כדי כתיבה, אני שם לב שאני כלוא בין שתי ספרים, לא מזמן סיימתי את נוילנד, האחרון של אשכול נבו,שצופי ואהוד השאירו כאן בנוסף לשמחת המפגש ותוגת הפרידה. ספר שקשה להרפות ממנו, לפחות בחצי הראשון ושוב לקראת הסוף. ולפני כשבוע חזרתי לקרוא בקובץ המאמרים והשירים של אבא קובנר, שמוקי צור ערך עשור לאחר מותו של קובנר. אחד כותב מתוך כאב העולם אל תוך מערכות היחסים והשני מנסה לתקן את השבר ביחסים תוך ניסיון לתקן את העולם. אחד טווה מלים מתוך כמיהה לקשר, מתוך רצון לחווייה מקבילה של חיים, דחף להיות בשתי מקומות בעת אחת. נהנה מההקבלה של ניסיונות חברתיים מגוכחים למחצה למערכות יחסים קלושות וכואבות. כותב מתוך דחף וחלום. והאחר, צופן שדרים בבקבוק ושולח אותו בחוסר ביטחון מסווה הייטב אל ים ליבותיהם של הקוראים, מונע מתוך כאב אישי עצום וכותב על מנת לנסות להצליח לחיות ולו רגע אחד בהווה, מבקש למהול את כאביו בכאבי העולם, להעלים את הזכרונות הכואבים שמסרבים להרפות. לבסוף, שניהם מעוררים אופטימיות עם דוק של עצבות קיומית. הייאוש הוא האב הקדמון של האופטימיות הניצחית.

כמוהם כך הסתיו במיטבו, יוצר אקלים מבולבל של תנועת נפש חופשית, לא בהירה, לעיתים גם לא לעצמה. מתעל עצמו  בדרכים עקלקלות, שהופכות את המובן מאילו לחידה. מעודד את הסודות הכמוסים להיחשף, להניח את אלבום התווים ולאלתר עם הרוח. אם רק תעז להקשיב תאחז בך אופטימיות כאובה, הפכפכה, חייכנית ודואבת.

כאבי גב פגעו בי לראשונה בחיי, הרופא אמר שזה הגיל (בחיי שזה היה מבהיל), ותהליך שחיקה שנובע מהברך הפגועה שלי, המתנה היקרה ביותר שנתתי לצה"ל, הוא מצידו לא טרח להחזיר לי טובה.

 עשרה ימים של כאב חד ועמוק, גרמו לי להעריך כל בוקר סתווי של הליכה סתמית ומהורהרת. מעצבן אותי שגם אצלי זה עובד כך, אבל לעיתים אתה לומד להעריך דברים בדרך הקשה.

נינה מפלסת את דרכה למשפחה וללבבות, היא עשתה דרך ארוכה בשבעה שבועות. נדמה שכולם הולכים שבי אחריה (רק תיאה הולכת שתי צעדים יותר מידי). אני חש את כובד משקלם של יהלי, גוני ותיאה בעיקר בקצוות של היום, אך לפעמים גם בשעות אחה"צ. יש רגעים, דקות חטופות שאני מרגיש בהן זר בחיי. העומס הרגשי והפיזי מאיים להעכיר את מצב הרוח שלי (ולפעמים גם טורח לקיים), אבל הרגעים הללו עוברים מהר לשמחתי. בחלקו הארי של הזמן אני מאושר, מביט בילדים בהשתאות ובהתרגשות שרק ילדך שלך יכולים לעורר בך. נפעם מההתפתחות שלהם, מהשונות והייחודיות שלהם, מהיכולת שלהם להתמודד עם קשיים, מהקלות בה הם יכולים לשמוח. יהלי שקוע במסע החברתי, מגדל שיער שמכסה את העניים, אוהב ללבוש שחור, מתחיל את גיל ההתבגרות (כולל ריבים עם ההורים ולא כולל פצעים בנתיים), מוקדם ממה שצופים הספרים. מתגעגע לדי אן די בארץ ומגלה את המורשת הקנדית של המשחק. כל שבוע אני מלווה אותו בשעות הערב לחנות משחקים ביזארית במערב העיר, שנותנת בימה למפגש הפסגה של פרלמנט החנונים מצפון אמריקה. יהלי וילד נוסף בן 10 משחקים די אן די על גבי לוח מוזר עם קבוצת מבוגרים המשוגעים לדבר. כל זה בהנחיית בחור סרבי גאון מתמטי שמגיע חמוש בפפיון וחיוך דקדנטי. גוני עוסק שעות רבות באמנויות שונות, מתחזק מאוד בכדור רגל (במשחק האחרון הכניס 7 גולים וזיכה אותי במבטי קנאה מצד ההורים של הקבוצה היריבה שבאו ללחוץ את ידי בהכנעה בסוף המשחק). ובעיקר מתברג למקום של המשקיף, היכולת שלו להתבונן מרשימה, יש בה הפסד אבל גם רווח גדול. הוא רגיש מאוד וחש אחריות אישית על המצב הכללי והכלכלי ("אני לא רוצה שוקו חם ועוגייה אין לנו כסף לזה"). תיאה מאזנת את גוני ואת העולם. הילדה הזו נולדה עם יכולת לדעת מה היא רוצה ועם יכולת לכפות זאת על סביבתה. היא מצחיקה עד דמעות, אמיצה והמימיקה שלה הורגת אותי שהיא מסבירה לי דברים בקול מורי, אין ספק מי שולט בכיפת המשפחה. רק נינה מוציאה אותה משלוותה והיא יכולה לחנוק אותה מאהבה (או לתת לה לנסות ללקק סוכריה על מקל – לילך כמעט התעלפה שראתה את זה מתרחש מול ענייה).

כמו שהבטחתי לעצמי אני מתמודד עם חלק מהחולשות שלי בלי לעקוף אותן. התחלתי ללמוד אנגלית בקבוצה הכי הטרוגנית במערב.  דר' לכימיה מסין, רופאת ילדים מטיוואן, מכונאי מגרמניה, מתכנת משחקי מחשב מצרפת, צעירה בת 25 מסיביר, בנקאי מהונג קונג ועקרת בית מקוראה הדרומית. טירוף של תרבויות עם שלל מבטאים שממצאים את האנגלית מחדש יחד עם מורה שהיגרה לפני 20 שנה ממוסקבה ועוד מסתגלת למערב. המסע האמיתי של הקורס הזה הוא להבין מה כל אחד מהמשתתפים אומר באמת. הקורס מיועד לדוברי אנגלית ברמה גבוהה, אבל הצלילים בהם כל אחד מבטא את אוצר מילותיו החבוט גורם לכל משפט פשוט להשמע כמו חידה. ויש גם התקלויות מהרמה התרבותית, רופאת הילדים גרה ממש לידינו, בעלה הוא חוקר מוח מפורסם בארצו ומלמד בבית החולים של האוניברסיטה. הצעתי לה שניסע יחד לשיעורים (מרחק 30 דק נסיעה מהאוניברסיטה), היא הביטה בי כאילו בקשתי ממנה להוריד את החולצה במסדרון ואמרה שבעלה לא יאשר זאת. למחרת חזרה ואמרה לי שאם נמצא אישה נוספת שתסכים ליסוע אתנו, בעלה ישמח לשקול את הרעיון. אני עוד מחפש מתנדבת....

אמא שלי בקרה אותנו וחווינו יחד את השלג הראשון והרבה בישולים מהולים באהבה. בכלל ביקורי הסבתות והסבא היו מופלאים. אין דבר בריא לילדים ולהורים לחיות בסביבתו יותר מהאהבה שאינה תלויה בדבר, שעדיין מפעמת בחלל הבית שלנו וממתינה למילוי המצברים מחדש בהזדמנות הראשונה.

ההר המושלג- טיול עם מאט

בסטנלי פארק מקושט לכריסטמס

הפעלת חנוכה לכיתה של יהלי

במוזאון המדע

גוני שחקן מצטיין של העונה בכדורגל

נדמה שהחורף כבר כאן, בייבי סיטר חדשה מצטרפת למסע שלנו, מאפשרת ללילך להזכר איך כותבים עם שתי ידיים ולי לנשום חזרה אוויר של פנאי. המשפחה שלנו מתחזקת, המון שעות יחד, הרבה ספרים וקריאה משותפת, ארוחות ערב על בסיס יומי. ושקט. שקט ושלווה חוזרים לקחת חלק בחיי .אני יודע שזה התנאי הבסיסי להתחדשות, ומקווה שאני יודע מה לעשות עם זה.

כמה אנקדוטות

סתם כמה אנקדוטות...

. 

ריצה-: חזרתי לרוץ, ריצה זה בשבילי תחילה של סיפור אהבה שעוד לא ברור לאן יתפתח, ומכיוון שהפסקתי

 בחודש שישי כלומר 5 חודשים נטולי ריצה, ומכיוון שאני אוהבת לרוץ בחוץ והקור לא מעודד, לקח לי זמן לעבור את המכשול...ניסתי שילובים שונים של בגדים: עם מעיל- חם מידי, בלי מעיל אני קופאת עד שהגוף מתחמם, בסוף נמצא הפתרון של עם כובע צמר, אפודה קלה (מאיה אמרה לי שבנות הפרוור הטאווסני שבו היא גרה רצות ככה ולמחרת מצאתי אפודה כזו בארגז הבגדים בחדר הכביסה, אני והיקום מתקשרים...) וידיים בתוך השרוולים. ריצה היא המקבילה הפיזית לכתיבת תזה נראה לי (ואני לא אלך בעקבותיו של הרוקי מורקמי וארדים את שארית הקוראים...) ולרוץ בחוץ בנופים המקסימים, תוך כדיי שאני חושבת לי, מתאמצת בקטעים הנכונים (כמיטב המסורת הפרוטסטנטית: אין הנאה בלי מאמץ...) ובנראה לי שעליתי על המסלול (משחק מילים סמי משעשע)

אקדמיה-:(  סליחה על הפיסוק השגוי המחשב מסרב לעשות מקף),  אני מגישה את עבודת הסיום הקורס, או יותר נכון מתכווננת להגיש אותה. אני מנסה כבר להגיש אותה כסמי הצעת מחק כדי לזרז תהליכים במסלול המאוד מובנה שכאן. בכל מקרה הלכתי למורה שלי לבקש אישור לשנות את העבודה לשם כך ותוך כדיי הזכרתי שהצחיק אותי לקבל ציון אחרי כל כך הרבה שנים. 86-88 לכל המתעניין, ובאמת לא היה לי מושג האם זה טוב או רע, בתארים המוקדמים תמיד קיבלתי יותר, אבל הסרגלים משתנים, בכל מקרה באמת שלא הזיז לי הציון ובכל מקרה אני עושה את המיטב מבחינתי (זה היה יכול להיות מביך מאוד לאחר שנתיים בחממה לגלות שאני מונעת ציוניים....). בקיצור לאחר שהעליתי את זה קיבלתי הרצאה של חצי שעה על הציונים ואיפה אפשר להתלונן וכולי. ניסיתי 4 פעמים לעצור ולהגיד שממש לא איכפת לי מהנושא. רק שחזרתי הביתה גלעד (וחבר קנדי אישר) שבתרבות העקיפה שפה זה היה נראה שבאתי להתלונן על הציון, אלוהים אדירים!!!

ילדים: יהלי עבר את הקושי הראשון של הקריאה באנגלית (שפה ראשונה של קריאה כי עברית הוא לא ממש למד בדמוקרטי ומה שהוא יודע זה ממה שקלט מהאוויר). בכל מקרה, מעולם לא הטרידה אותי הקריאה כשלעצמה כי יהלי מכל ילדינו עם כשרונותיהם המגוונים, בלי עין הרע לא נטול אינטליגנציה, אבל הטריד אותי חוסר היכולת שלו לעבור דרך קושי (פרוטסטנטית כאמור...). בבית הספר הזה המטרה המוצהרת היא אוריאנות שפתית. הופך את האגנדה לברורה ונחוצה בבליל שפתי שיש להם פה. בכל מקרה התחלנו לקרוא כל ערב, וביומיים האחורונים הוא מבקש לשבת על המדרגות ולקרוא שם אחרי כיבוי אורות, מתחיל לקרוא יותר מהר ולהנות יותר...כייף לראות את זה. הטריד אותי האם הספרים ימצאו מקום בעולם הויזואלי בו הם חיים, מקווה שזה ישרוד..

.

תיאה- : סתם כמה משחקי מילים משעשים בעברית אנגלית שסיגלה לעצמה...היא מחוברת עם שרוך ללואיז החברה כך שיש לה צורך מתמיד באנגלית...מדהים לראות איך הם משחקות ואיך הם  מתוחכמות ביחס לבנים (כל היום משחקי כוח והיא ככה וההיא ככה, לא זוכרת את זה מיהלי ותמיד הייתי מופתעת מהתחכום של הגר שהייתה נראית לי מתוחכמת פי 50 ממנו, עכשיו אני מבינה שזה גם הבדל מגדרי...). 

חזרה לנושא: לילך: את מי את אוהבת במשפחה? תיאה: אותך ואת נינה רק את הבנות ולא את אבא וגוני ויהלי הבנים. לילך: ואת לואיז? תיאה: כן , גם היא בנה...(יעני בת)

.

תיאה: שאני אהיה אמא את תתני לי ללבוש את הבגדים שלך כי לא יהיו לי בגדים. לילך: שתהיה גדולה תוכני לקנות בגדים לך ולמשפחה שלך. תיאה: כן אני ואבא גלעד נקנה (אדיפלי?

תיאה: איפה המתנות שקיבלנו אתמול בספורט שלך? (פרשנות-: הייתי לי מסיבה במחלקה שחילקו בה מתנות לילדים, לא יעזור שנתיים של ניהול החממה, לימודים , מבחינתה אני עושה ספורט....

נינה: לנינה יש מטפלת כאמור, עד כה כל המטפלות האהובות שלנו (נשיקות לקוראות), היו צעירות,, מוכשרות, בדרך ללימודים או קריירה אחרת, שטיפלו בילדים וזהו ושקיוותי שההורות שלהם תושפע ממני, להבדיל מהמטפלות יודעות הכל...עכשיו יש לנו את דלי, מקסימה ונעימה, אבל מהפיליפינים, עזבה ילדים ולא ראתה אותם כבר 3 שנים. חוסר השיוויון במצב שלנו כל כך גדול ולא ניתן לגישור. בכל שנייה שהיא לא עם נינה היא מנקה, מקפלת, עושה כביסה. כמובן שזה נעים ונוח (גלעד ניצל מניקיונות יום א- שכל כך שנא...) אבל יש בזה משהו צורם ומביך. אנחנו כמובן הכי נחמדים ונטולי דרישות אבל  ההרגשה שיש לך מישהו בבית שעובד בשבילך, והוא לא פשוט צעיר בכמה שנים בדרך לאותם חיים שלך, אלא בממקום ומציאות חיים אחרת לגמרי זו הרגשה לא נעימה בבסיס (ואני מקווה שהיא לא תשתנה כי משם נובעת הנוחות שמובילה לשקיפות...

יאללה חזרה לעבודה המונה דופק

חנוכה