אביב הגיע פסח בא

אביב הגיע פסח בא...

היום במהלך ריצה ההכתרה שלי לרבע קנדית, ריצה תוך טפטופ מתמשך, נזכרתי ששוב לא כתבנו המון זמן...הימים חולפים, מזג האוויר מתבהר ותכף תעבור שנה להגעתינו, אז מה חדש?

שנת הלימודים האקדמית נגמרה רשמית, הגשתי את עבודת הגמר ועכשיו אני מקווה להתחיל להתעסק בצורה יותר רצינית בהצעת מחקר לפני שהילדים מסיימים את בית הספר, יתחיל הקיץ ונהייה מחוייבים למלא אחר מצוות הטיול. אנחנו מתכננים טיול של חודש לרוקיס ומשם לילוסטון בארה"ב ולקינוח שבוע על וונקובר איילנד, סיבוב פעוט של כמה אלפי קילומטרים בדיוק כשנינה מפתחת סלידה מנסיעות.

בנתיים אנחנו צוברים עוד רובדי שייכות ועדיין חסרים רבים אחרים, הכי קל לראות את זה על הילדים. עם בוא השמש הם מבלים שעות ארוכות בחוץ, כזכור אנחנו ממוקמים על גינה ענקית ומלאה ילדים, אם בקיץ שעבר אנחנו היינו צריכים לשעשע אותם, בקיץ הזה הם בתוך חבורת רחוב עליזה רב גילאית ותרבותית. מזכיר קצת את הילדים של שכונת חיים רק בכל מיני צבעים וצורות, תופעה נכחדת בעידן הדיגיטלי ובכל זאת מנצחת גם את המחשב והאייפד. היום לדוגמא, יהלי הגיע ב12:00 מחבר נפאלי שהלך לישון אצלו אתמול בספונטניות, ומייד יצא החוצה, גוני הצטרף אחרי אימון הכדורגל ועכשיו שמונה בערב ולמעט הפסקה קלה הם עדיין בחוץ נעים בין כדורגל להוקי. יש אבא אקטיבי (ואקטיביסט- הם תמיד נוטים להתמסרות יתרה בקלה כבחמורה), אב לילד יחיד שאוהב כדורגל שמארגן על דעת עצמו כל יום טורניר. כבר פיתחנו ידידות, ועבור הילדים הוא הפך לה- אבא בה- הידיעה (אל מול המודל שלהם שרק מנסה לברוח ממשחקי כדור בכל דרך אפשרית), אני שוקלת לוותר על קייטנות הקיץ ולהרשם כמנויה אליו. 

גוני מכונה בפי ילדי השכונה ליטל מסי, ולראות אותו משחק מול ילדים כפולים ממנו בגיל ובגודל זה לא להאמין שמדובר בילד חסר ביטחון בכל תחום אחר...לאור הדומיננטיות של הכדורגל בחיינו- קימבנו את הילדים ליומולדת משותף כולל משחק כדורגל אימתני ובתקופה שמימי פה (שיחוק המאה!). 

הגינה מחוץ לבית

חוץ מבחוץ גם פה שולטים האיפד והמחשב (דווקא האקס בוקס שוכב שומם רוב הזמן), יש רגעים שבא לי לקחת אותם ולזרוק את כולם (חוץ מאת המק שלי שמשמש רק לדברים חייוניים כמובן...). תמונה טיפוסית היא הילדים חוזרים מבית הספר, רצים למחשב, אני: מה קורה איך היה בבית ספר? הילדים: דממה. אני פונה לגלעד, לדוגמא: מה העניינים אין לנו כלום צריך לעשות קניות. גלעד: כן ברור. לאחר חמש דקות גלעד אלי: אין כלום צריך לעשות קניות. מזכיר את הקריקטורות של פעם של הגבר המכוסה בעיתון בזמן שאישתו מתנה בפניו את צרותיה, רק כפול 3 גברים בגדלים שונים אבל במידת ניתוק דומה.

חבורת הכדורגל בימולדת

סנו שואיינג

חוץ מזה היה פה את כנס החינוך הגדול בעולם, היה מעניין בהרבה רבדים. הלכתי לשמוע כמה מגוראי החינוך ולחבר פנים לכתיבה (מיקל אפל, פיטר מקלרן, דבורה בריצמן, פאטי לדר ועוד ועוד). די מטורף לראות אלפי אקדמאים רצים ממקום למקום במרדף אחרי ההישג הבא, ובתוך סמי איים של תכנים מרתקים ורדיקלים. הייתי בקבוצת עניין של פאולו פרירה ושל מרקסיסזם. הרצאת הפתיחה הייתה של חוקרת מאורית שכתבה ספר ידוע (בתחומה) על הקשר בין המטודה המחקרית המערבית לקולוניאליזם. בכל מקרה, בתוך אולם מלא מפה לפה, היא הרצתה כולל כל החבילה של ברכה מזקן השבט, שירי מסורתיים, וטקס הענקת שמיכה. אני כבר התרגלתי לזה במרחב כאן (אם כי בהקשר הישראלי בפעמים הראשונות שהיכירו והכירו והיכירו באינדיגינס כבעלי הקרקע התרשמתי, בפעם החמישית התחשק לי להגיד להם, יודעים מה קחו את ההכרה, ותחזירו את האדמה- היא שווה מיליונים מיותר לציין...). בכל מקרה זה הפעמים היחידות שאני ראיתי סוג אחר של שיח באקדמיה, ומי שלא נחשף לו (זה מאוד קנדי) היה בשוק מוחלט.

המרחב האקדמי כאן מאוד מעניין וגם מאוד תחרותי, ואני מרגישה קצת מרחפת בו.  לאחר שלא התקבלתי להתנדב לארח בכנס (כך לא הייתי צריכה לשלם כניסה), הזוי ככל שזה ישמע (על מה נפסלתי???), הגשתי עצמי סתם כריבאונד לפרה- כנס. מסתבר שלפרה-כנס הזה שהרבה יותר קשה להתקבל אליו דווקא התקבלתי, וכך יצא לי לפגוש חבורה של דוקטורנטים אמביצוזים וממוקדי מטרה ונראים קווירים למדי. באיחור מה הסתבר לי שנכנסתי לכיתה הלא נכונה לסמינר של שיוויון בהקשר המגדרי.....אבל היה מעניין-  וכבר נשארתי בקבוצה השגוייה עד הסוף.

מה עוד? עברו שלל רגלים וחגי לאום, כיהודים דמיקולו שבונים על הסוציליזציה הישראלית שתעשה לנו את העבודה, הילדים לא גילו עניין מיוחד. למזלנו יוסי הדוד היהודון הגיע לפסח והתאמן עם תיאה על הקושיות כך שבסדר בזכות הזיכרון שלה והכשרון הדרמטי היא הפילה את כל הנוכחים מהרגלים (הזמנו למשפחה יהודית שעשתה לנו בית ספר באיך עושים סדר מדליק לילדים, לאחר שהיינו שבוע בחרדה מאיך נשרוד את הערב...). 

על יום העצמאות דילגנו, הייה אמור להיות אירוע במרחב הישראלי פה שבוטל עקב גשם (שכיסה גם על חוסר כח כללי נדמה לי).

אירוע לילה ביער השכונתי

תיאה ונינה גדלות ופורחות. נינה תכף בת שבעה חודשים התגלגלה פעם אחת לכל כיוון ולא יספה (סימן ראשון ללקות למידה, פלוס מיקומה הנמוך בשרשרת המזון, יש לקוות שתשמור על מראה הג'ינגי החינני). אלב היא אוכלת המון ובתאבון רב ומתוקה מאוד.

תיאה ולואיז הותכו ליצור היברידי ומשעשע, כשלואיז אחראית על הקוגניציה ותיאה על הדומיננטיות. אתמול תיאה כתבה את השם שלה בפיזור אותיות: ל-ו- א- ו-ז....ומאידך לואיז תחת דיכוי החוקים שתיאה מכתיבה (אם הייתי צריכה הוכחה שהיא שלי....) אבל הם צמד חמוד למדי ותיאה גם התחברה לעוד חברות ומבלה את ימיה בנעימות בלהשפיט את כולנו.

בשבוע הבא מימי בא, מאי מתחיל ואיתו אולי קיץ אמיתי...

נשיקות מכולנו

לילך 

האביב אולי? בפתח

תקופה ארוכה ארוכה ארוכה ללא כתיבה, החיים והעצלות אבל עכשיו שלג יורד בחוץ וגלעד נשלח ל10 ימים סדנת ויפאסנה לעשות ריסטרט למערכות (ברוטו 12 ימים של שלווה וריכוז ללא הילדים- נספרים ונמדדים לטובת בנק הימים המדומיינים העתידים שלי), כך שהשעה בשלה לכתיבה...

גם פה הימים חולפים בטיסה, מבית ספר, לחוגים, לסופי שבוע וחוזר חלילה. מרץ מבשר את בוא האביב שבמושגים קנדים מזכיר חורף ישראלי גשום במיוחד, אבל באופן מפליא אנחנו דווקא די נהנים. אולי שנים של שחינות ישראלית יוצרים כמיהה לאיזה חורף אמיתי ותחושה של עונות שנה מתחלפות ולא קיץ אין סופי.

snowing

אז גשום ורטוב, אבל יש גם הבלחות מבורכות של שמש, הילדים כמו ילדים הסתגלו היטב ומשחקים בחוץ בכל מצב (השיא נשבר לפני שבועים עת הם ערכו קרב מיים בחוץ בטמפרטורה הקרובה לאפס).

שוב למרות ההתנגדות העקרונית שלי אנחנו מבלים אחרי צהרים בסבבי חוגים, כל אחד התחיל מאחד, הוסיף אחד, כפול שלוש חד גדיא. אז יש החלקה על הקרח, גימנסטיק, דנד כמובן, כדורגל, וצופים (טפו) ועכשיו גוני גם מתחיל שחייה.

נינה ממשיכה להיות התינוקת בעלת המזג הטוב העולם, היא מחייכת בשמחה, התהפכה פעם אחת ופסקה (כנראה המשקל מכריע אותה- הילדה איך נאמר מלאה משהו...), ובאופן בסיסי מבסוטה.

תיאה מלאת קסם ומניפולציות כרימון, נעה בין להיות גדולה ללהיות קטנה ובעיקר מצוייה בשלב ההתפתחותי של עין תחת עין (אם נגעתי בה בטעות ביד רטובה היא תרוץ לכיור ותרטיב אותי חזרה).

אתמול היה לנו אירוע כמעט ונפגע כשתיאה הפכה לנינה קערת יוגרט על הראש  ושתיהן צרחו- זו מבהלה וזו מהבומבה...לאחר בדיקה שהראש של נינה במקום ושתיאה נרגעה חזרנו לשגרה, אבל היא מתעסקת לא במפתיע הרבה בתינוקות ובאוהב לא אוהב אותי...החיים פה מאוד משפחתיים, רגועים עד כמה שמשפחה מרובת ילדים יכולה להיות רגועה, ומתישים לעיתים.

הלימודים מהנים ומתישים כאחד, האוניברסיטה מציעה שפע הרצאות ותכנים בבליל אקדמי מעניין ומוגבל בו בזמן. אני על הציר שבין איזה כיף להיות קצת מחוץ לעולם, לבין איזה מרחב דברני ומרוכז בעצמו זה...הייתי לא מזמן בהרצאה על שיח (אלא מה) והיה חוקר אחד שביקר באמצעות שיח ילידי (משל של הקיוטי והעורב הדמויות של האינדיגינס), אחת שביקרה מזווית קווירית, פוסט פמיניסטית, ובסופו של דבר הכל נדחס לזרגון האקדמי שבולע הכל ללא הבדלי דת גזע ומין.

אני לומדת אצל מרצה מבריק, אנדרי מזוואי, פלסטינאי (שמסתבר שהיה גם ראש החוג לסוציולגיה באוניברסיטת תל אביב), מפגש מעניין (לא שעוסקים בכל המסביב באופן אישי- רק תיאורטי). באפריל מתקיים פה כנס החינוך הגדול בעולם ואני מצפה למבקרים ישראלים. האביב גם מביא עימו בני משפחה וחברים שהתכחשו לנו בחורף והילדים כבר בציפיה.

בנתיים השכרנו את החדר בקומה השלישית שאנחנו לא מנצלים בכלל לתקופות קצרות (אם זה יעבוד טוב אולי נמשיך ליותר ארוכות). בסה"כ אנחנו רגילים לחיים קומונלים...אז עכשיו אנחנו הורים גם למיקל גרמני חביב, שחיין מקצועי לשעבר, שכמו כל בן 20 לא שומעים אותו ולא רואים אותו, אבל הוא תוספת נעימה למרחב ומהווה אטרקציה (הלכנו לעודד אותו שוחה והוא בא לעודד את גוני בכדורגל).

התיידדנו עם עוד כמה משפחות ישראליות והעמקנו את הקשר עם החברים הלא ישראלים. תיאה וגוני ממש בני בית אצל חברים קנדים, וזה כייף לא להיות רק בתוך בועה ישראלית שכבר למדנו ביוסטון שהיא נוחה אבל לא מספיקה.

החיים במקום חדש מספקים שפע של הזדמניות לבחון את הנחות היסוד שלך (חבורה של תלמידי תיכון נכנסת לקפה השכונתי- כולם מלוכסנים- מה זו ההשתלטות הזו...), ולגלות כרגיל רכיבים גזענים או מקטלגים.

יש פה מכל וכל, אני מאושרת שהילדים שלי משחקים עם מוחמד ועם ילדים בצבעים וצורות שונים. חשוב לחוות מיעוט במרחב שכולו כריסטמס, או וולנטיין.

 זה לא גרם לנו לפתח סנטימנטים יהודיים פרט לקבלת השבת שהילדים דורשים בעיקר כדיי לאכול חלות הומ-מיד מקמח לבן (!), ותיאה גם כדיי להתיש אותנו למוות בבליל שירים. אבל קנדה כאחת המדינות היחידות בה הרב תרבותיות עוד לא מתה באופן רשמי היא מקרה מבחן מעניין. עשינו פרזנטציה על ישראל בכיתה של גוני כחלק מפרויקט רב תרבותי שמובילה המורה שלו. די מדהים לראות את המורים עובדים שם בסביבה רב לאומית ורב תרבותית.

הילדים בסהכ משולבים יפה, זה לא תהליך קל. יהלי ותיאה מקשקשים חופשי באנגלית גוני עוד בעיקר בעברית (לפחות לידי).

אבל לשייכות יש כל כך הרבה רבדים, מרמת הגאוגרפיה והפוליטיקה המקומית שאני בחוסר אוריאנטציה מוחלטת כלפיה, עד התרבות הדומיננטית והקודים שלה.

ויש גם את השאלה האם צריך לדעת ומה? בלחיות חיים לא מחוייבים לכל רמות ההבנה יש משהו מאוד משחרר, מצד שני יש בזה גם משהו מנותק ומכנה צר נמוך שהרי מה לקנות ואיפה לומדים הכי מהר...

 הפוגה לילדים- הכנת חלות- חברים- חוגים- ושוב ננסה לכתוב...יש פה בקומון בלוק המון פעילויות לילדים היום יש החלפת צעצועים והילדים מתגייסים בשמחה (הכלל אחד הולך אחד בא).

יש פה המון חנויות יד שניה, וחנויות שאתה יכול למכור דברים שלך, וגארז סיילים- מיליון אפשרויות לצריכה יותר מעודנת. עשיתי לנו הרגל פעם בחודש למכור את המעט שאנחנו צוברים ומה שהילדים מוכרים הם מקבלים את הכסף (כך בעודינו נפטרים מג'אנק אחד תיאה מביאה עוד 3 בובות שבורות לאוסף).

חוץ מזה התחלתי לרוץ לקראת הסאן ראן המרוץ שמבשר את השמש כך מקווים, 10 קילומטר. התחלתי לרוץ שעה על ההליכון כשאני מנסה להגיע בשעה שיש איזו סדרת מתח (מדהים שמיום ליום קשה לי יותר לזהות במבט ראשון האם זה פרסומת, תוכנית, פארודיה או ריאליטי..) בשאיפה להגיע ל10 בשעה. עכשיו אני עושה 5.7 מייל שנראה לי שזה לא מאוד רחוק אבל אולי כן- נסתרות הן דרכי השיטה בפארפרזה הפוכה על הסצינה מpulp fiction...

סופשבוע ארוך לפני אני הולכת לנצל את זמן התוכניות של הילדים לגנוב כמה דקות של שקט

נשיקות